אזכרות לעילוי נשמת הנפטר חשובות ביותר, אך האם די בכך?

 

אזכרות. התפילה, הברכות והאשכבה הם מהמינוחים החשובים והשימושיים ביותר במוסד הקרוי בית הכנסת. שעת בין הערביים, אל בית הכנסת מגיעים כמה אנשים מבוגרים, פניהם מעידות על חשיבות ורצינות הענין, בידיהם אוכל ומיני מתיקה עטופים, כשבחזית מובלטת היטיב השגחת הכשרות המהודרת, ומאחוריהם משתרכים כמה בני משפחה צעירים יותר, שנדמה כאילו הכריחו אותם לבא וכל הוויתם אומרת כי גופם אמנם פה, אך מחשבותיהם נתונות בפלנטה אחרת לגמרי במקרה הפחות טוב, או בכיבוד העלוב שהביאה הדודה במקרה היותר טוב. 

 

ייתכן שקצת הגזמתי בתיאור, אך לעתים האזכרות לנשמות הנפטרים נערכות באופן שאינו מוסיף מספיק כבוד לנפטר לדעתי. התחושה היא כאילו מבקשים בני המשפחה לצאת ידי חובה ולשכוח לשנה נוספת את אותה נשמה. לטעמם כנראה, היא מסתדרת היטיב שם בגנזי מרומים. 

 

אסור חלילה לזלזל בכל דבר קודש שעושים לכבודו ולעילוי נשמתו של המנוח, ועם זאת עולות בי לעתים המחשבות, כגבאי שראה כבר אי אלו מאות ואלפי אזכרות, האם או אולי אפשר היה לעשות את זה טוב יותר.  

 

במה דברים אמורים? כאשר נפטר אדם לבית עולמו הרי שזקוק הוא לכל תמיכה וסעד רוחני מממשיכיו כאן בעולם הזה. אנחנו מאמינים בזה. שהרי מי שכופר בעולם הבא ובתחיית המתים נחשב לאפיקורוס. 

 

כדאי גם להזכיר את מה שנאמר במסכת ברכות כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", כלומר אין באפשרות האדם לתקן לאחר שנפטר כפי שכתוב בתהילים פח: במתים חופשי, כיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. גם בגמרא במסכת ראש השנה כתוב כי בכל ראש השנה נפתחים לפני הקב"ה ספרי חיים וספרי מתים. מילא ספרי חיים, אולם ספרי מתים למה? אומרים חז"ל, בכדי לראות מה עשו החיים למען המתים.

 

כיוון שכך יש לבדוק כיצד אפשר לגרום לאותו קרוב משפחה יקר ששבק חיים לכל חי לעליית נשמה גבוהה יותר.

 

אין ספק כי האזכרה היא דבר חשוב, ואולם נדמה כי רצוי היה לעשות קצת יותר מאזכרה פעם בשנה. ברכה על מזון ודברי תורה, הם מעשים רוחניים חשובים. בוודאי. אבל האם די בכך, האם אינכם סבורים ברצינות כי ההתייחסות לנשמתו של יקירכם מועטה מידי?

 

אם יורשה לי הייתי רוצה להציע כי מלבד האזכרה חשוב להרבות בלימוד תורה תמידי לזכרו של אותו נפטר. ולמשל, ייסוד שיעור לעילוי נשמתו והשתתפות של קרוב המשפחה באופן קבוע בשיעור. במקרה כזה, נזקפת לנפטר, לא רק לימוד התורה של בנו או של שאר בשרו, אלא גם זכות לימוד התורה של כל המשתתפים בשיעור.

 

אפשר לייצר עוד ועוד זכויות לעילוי הנשמה, הטובה ביותר, בעיני לפחות, היא זיכוי הרבים בלימוד תורה. ייתכן שלאחרים יהיו רעיונות טובים יותר. הנקודה המרכזית היא לקחת את הענין ברצינות, או במלים אחרות, ישראליות יותר, אני מציע 'לא לחפף'. אם עושים משהו צריך לעשות אותו טוב. כך כשמשקיעים בעסק כלכלי, כך כשקונים בית, כך כאשר שומרים על קשר עם גורם ממשלתי בכיר, וכך, על אחת כמה וכמה, כאשר מנסים לשמור על קשר וזיקה רוחנית לבן המשפחה האהוב שהחזיר את נשמתו לבוראה ונמצא הוא כרגע מתחת כנפי השכינה.