"ויעמד עזרא הספר על מגדל עץ" – כך מתאר ספר נחמיה את המעמד שבו נקרא ספר התורה לפני העם. הפסוק אינו משתמש במילה "בימה", והזיקה בין מגדל העץ של עזרא לבימה של בית הכנסת היא קישור שעושים אחר כך, לא דבר שהכתוב אומר. מה שכן כתוב בספרי ההלכה הוא שלמקום המוגבה שממנו קוראים בתורה יש כללים: איפה הוא עומד, כמה גבוה הוא רשאי להיות, ומה לא עושים סביבו.
הרמב"ם פותח את הלכה ג בפרק י"א של הלכות תפילה וברכת כהנים במילים "ומעמידין בימה באמצע הבית". בשולחן ערוך המנהג נוסח בהגהת הרמ"א, ובה גם הטעם: "ועושין בימה באמצע ב"ה שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כלם". המטרה, לפי לשונו, היא שמיעה. הבימה עומדת במרכז כי משם הקול מגיע לכולם. מהטעם הזה נגזר מבחן פשוט שגבאי יכול לעשות בעצמו: לשבת בקצה הרחוק ביותר של האולם בזמן קריאת התורה ולבדוק אם הקורא נשמע שם. בלשון הרמ"א הבימה היא המקום שעליו עומד "הקורא בתורה", כלומר היא נקבעה לפי צורך הקריאה.
עד כמה מחייב ה"באמצע" אפשר לראות מדברי האחרונים. בביאור הלכה כתוב שמיקום הבימה באמצע "מבואר ברמב"ם וטור ומנהג קדום הוא", כלומר מדובר במנהג קדום. הכף החיים מביא רבנים שמחמירים יותר וכותבים ש"אין להתפלל בבהכ"נ אשר אין הבימה באמצע", ובאותו מקום הוא מביא גם דעה שבבית כנסת שנחרב ונבנה מחדש אפשר להעמיד את הבימה בצד אחר. גבאי שעומד לשפץ את האולם יודע אפוא שיש פוסקים שרואים במיקום הזה עניין של ממש, ושהזזת הבימה לקצה החדר כדי לפנות מקום לספסלים היא שאלה לרב ולא החלטה של ועד. כך גם כשהמבנה אינו מאפשר מרכז מדויק: ההכרעה נתונה לרב המקומי.
שש מדרגות, ומקומות הישיבה
גובהה של הבימה מוגבל בהלכה. כך כותב המגן אברהם: "ואין עושין יותר מו' מדרגות לבימה", והמשנה ברורה חוזרת על כך: "ואין עושין יותר משש מדרגות לבימה". הכף החיים מצטט בעניין זה את הזוהר, "ולא יתיר דכתיב ושש מעלות לכסא". כלומר שש מדרגות הן המקסימום. הכף החיים מביא גם דעה שהיום אין נזהרים בזה ודעה שאין זה מעכב. מי ששמע על מספר גדול יותר, תשע למשל, לא ימצא לו אחיזה במקורות האלה. לגבאי יש בכך בדיקה פשוטה: לספור את מדרגות הבימה שבבית הכנסת ולוודא שהמספר אינו עולה על שש, בייחוד בבימה שהוגבהה או שופצה במהלך השנים.
כלל נוסף נוגע לישיבה. המגן אברהם כותב "אסור לישב בין הבימה ובין ההיכל", כשגבו של היושב אל ההיכל, והמשנה ברורה מוסיפה "שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל". האיסור הוא על מקום ישיבה במרחב שבין הבימה לארון הקודש, כשפני היושב אל הבימה ואחוריו להיכל, ולא על הבימה עצמה. מקומות בצדדים מותרים, לפי המשנה ברורה. המשנה ברורה מביאה בהקשר הזה את הפרי מגדים, שמתיר מקומות הצמודים לבימה כשפני היושב להיכל, והטורי זהב מעיר על המנהג שבו קונים מקומות ישיבה. משמעות הדבר לגבאי שמתכנן סידור ישיבה חדש: לא מוסיפים בין הבימה לארון שורת כיסאות שפונה אל הבימה, גם אם נראה שיש שם מקום לעוד שורה.
כל זה נכלל במסגרת רחבה יותר שקובע השולחן ערוך בסימן קנ"א: "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטילה". הבימה היא חלק מבית הכנסת, והכלל חל עליה כמו על כל המבנה. אם הבימה משמשת בפועל גם להנחת תיקים, מעילים או ציוד, כדאי לשאול את הרב המקומי מה נהוג בקהילה, כי בנושא הזה לא מצאנו כלל מפורש במקורות שנבדקו.
שלושת הכללים האלה, מיקום, גובה ומקומות הישיבה, שונים זה מזה במקור ובחומרה. המיקום במרכז נשען על הרמב"ם ועל הרמ"א ונחשב מנהג קדום, והגבלת המדרגות נשענת על המגן אברהם, על המשנה ברורה ועל הזוהר, ואילו האיסור לשבת בין הבימה להיכל מובא אצל המגן אברהם והמשנה ברורה בלשון ברורה. מי שמבקש להסביר לוועד מדוע הבימה לא זזה או מדוע הוסרה שורת כיסאות, יכול להצביע על המקור המתאים ולא על "ככה נהוג". המקורות מדברים על הקורא בתורה ועל השמיעה, ולכן כל שינוי במבנה הבימה, בגובהה או בסביבתה, נבחן קודם כול מול שני הדברים האלה. ואם אחת הבדיקות שלמטה לא עוברת, אין צורך לפעול לבד: מציגים לרב את המקור, שואלים מה נהוג בקהילה ופועלים לפי תשובתו.
- הבימה במרכז בית הכנסת, או שהרב קבע אחרת למבנה הזה
- מספר המדרגות אינו עולה על שש
- אין מקום ישיבה בין הבימה להיכל שגבו אל הארון
