תפילין

פרשיות מן התורה, הכתובות על קלף והניתנות ב"בתים", המונחים על יד וראש לפני תפילת שחרית.

המקור למצות התפילין מצוי בפרשת יציאת מצרים (שמות יג ט): "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". בפרשת "שמע" (דברים ו ח) שב ונכפל הציווי: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך".

בבתי התפילין מצוי קלף, ועליו כתובות ארבע פרשיות: "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך", "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע תשמעו". הפרשיות כתובות בכתב סת"ם (ס'פרי תורה, ת'פילין, מ'זוזות) והן מונחות ב"בתים" בסדר מסוים.

בתפילין של יד כתובות כל ארבע הפרשיות על גבי קלף אחד, ואילו בתפילין של ראש מונחת כל פרשה בתא נפרד, ומחיצות דקיקות מבדילות בין פרשה לפרשה. מנהג זה למדו חכמים מן התיבה "טוטפות" ("והיו לטוטפות בין עיניך"). לפי המסורת, פירושה של המלה הוא ארבע.

תפילין של רש"י ושל רבנו תם. שניים מעמודי התווך של ההלכה בימי הביניים, רש"י ורבינו תם, נחלקו בסדר הנחת הפרשיות בבתי התפילין: רש"י טען, כי הסדר צריך להיות: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע"; לעומתו סבר נכדו, רבנו תם, כי יש להקדים את פרשת "והיה אם שמוע" לפרשת "שמע". בכל קהילות ישראל נתקבל פסקו של רש"י להלכה; עם זאת, יש המהדרים ליחד זוג תפילין נוסף, שבו סדר הפרשיות ערוך לפי שיטתו של רבינו תם. תפילין אלו מניחים בדרך כלל לאחר תפילת ה"עמידה" של שחרית, והן מכונות אפור "תפילין של רבנו תם".

את בתי התפילין מייצרים רק מעור בהמה טהורה, והטעם לדבר - "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג ט), כלומר - רק מאותם בעלי חיים, המותרים לאכילה. המסורת ("הלכה למשה מסיני") קבעה, שחייבים הבתים להיות מרובעים ובצבע שחור. על גבי התפילין של ראש מובלטת האות שי"ן. מצדו השמאלי של בית התפילין מופיעה שוב אותה אות, אך הפעם היא כוללת ארבע צלעות. אות זו והקשר, הנעשה ברצועות התפילין המונח כנגד הצואר, והקשר שבתפילין של יד, מרכיבים את המלה "שדי", שהיא אחד מכינוייו של הקדוש ברוך הוא.

הנחת התפילין. מן הפסוק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" למדו חכמים, שיש להקדים את הנחת התפילין של יד לאלה של ראש.

מניחים אותם אפוא בחלק התפוח שמעל למרפק, כשהן נוטות מעט לכיוון הלב. מניחים אותן ביד שמאל דוקא על סמך הכתוב "על ידכה" (שמות יג טז), כלומר - יד כהה, היד השמאלית, שמשתמשים בה בדרך כלל פחות מן היד הימנית. זו גם הסיבה שאדם איטר יד ימינו, המשתמש בדרך כלל בידו השמאלית לכתיבה ולאכילה, מניח את התפילין על ידו הימנית "שהיא שמאלו"...

הטיית התפילין לכיוון הלב מרמזת על כך, שהאדם מכניע את לבו לפני הקדוש ברוך הוא. לאחר הנחת התפילין וקודם הידוק הרצועה ליד מברכים: "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציונו להניח תפילין". לאחר מכן כורכים את הרצועות שבע פעמים על הזרוע.

את התפילין של ראש מניחים, על גובהו של המצח, במקום שבו לפי הגדרת חכמינו, "מוחו של תינוק רופס", כלומר - החלק השקערורי במקצת שבעצם הגולגולת. לפני הידוק רצועת הטבעת המקיפה את הראש יש לברך: "ברוך אתה ה'... אשר קידשנו במצוותיו וציונו על מצות תפילין". לאחר הנחת התפילין של ראש משלימים את כריכת רצועות התפילין של יד על האצבע האמצעית (האמה). כריכות אלה, היוצרות מעין טבעת, מסמלות את הקשר בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, משל היו חתן וכלה, והוא בא לידי ביטוי גם בפסוקים, הנאמרים בשעת כריכת הרצועות על פיסת היד: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'" (הושע ב כא-כב).

בשבתות ובימים טובים אין מניחים תפילין. הטעם לכך הוא, שהתפילין מהוות אות לברית, שכרת עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא. אך בשבת אין צורך בסמל זה, מכיון שיום השבת עצמו מהווה סמל לברית זו. מסיבה זו אין מניחים תפילין גם בימי המועדים, שהם בבחינת שבת. הלילות אינם מתאימים להנחת תפילין, שכן נאמר (שמות יג,י): "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" - ימים ולא לילות.

התפילין הם פאר הנשמה, כמו שהציצית פאר הגוף (המהר"ל מפרג).

אמר ה"חפץ חיים": "כשם שבציווי 'וקשרתם לאות' אפילו נשנן פסוק זה אלף פעמים - לא נצא ידי חובתנו, אם לא נקשור ונניח את התפילין אל הזרוע והקודקוד, כך גם במצות אהבת ה': לא די בקריאת הפסוק 'ואהבת', לא יש לעמול הרבה כדי לעורר בלב אהבת ה' בפועל ממש".

מעשה בר' יוסף שחלה ועמד למות. בחזונו ראה שני מלאכים שוקלים את עוונותיו וזכויותיו, והיו שתי כפות המאזנים שקולות. מיד התחזק, קם וביקש להניח תפילין - ומיד התחיל להבריא: התפילין הכריעו את כף המאזניים לטובה.