בלוגבאי: על מה התווכחו הילדים בחג שבועות?

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: בלוגבאי

פורסם ברביעי, 15 מאי 2024 17:18

נכתב על ידי דוד דואק

כמידי ליל שבועות היה בית הכנסת שלנו מלא מפה אל פה בעשרות לומדים מבוגרים, בחורים, נערים וגם ילדים שהגו בתורה משעות הערב המאוחרות, ועד לאשמורת הבוקר ולתפילת וותיקין.

אחד מהלומדים היה יניב, נער כבן 11 שהגיע עם אביו כדי ללמוד בבית הכנסת. יניב לא היה לבד, קבוצת נערים נוספת מבני כיתתו פזורה היתה ברחבי האולם הגדול כשכל אחד מהם לומד עם חברותא – אביו, או חבר אחר כבן גילו.

בתחילת הערב ניגש אלי יניב ובפיו בקשה לא מאד שגרתית. הוא לומד עם אביו מסתבר, עד השעה 1:30. לאחר מכן פונה האב ללימודיו ולשיעורי תורה שנמסרו בספרייה הצמודה לבית הכנסת, וממנו דרש לחזור לבית. האב ידע, כי החל מהשעות הקטנות של הלילה, מתח הלימודים יורד, והנערים לא פעם, מבטלים את הזמן בדיבורי סרק, בשתיית קפה ומשקאות קלים, ובשוטטות בטלה סביב בית הכנסת, ולכן דרש ממנו לשוב למיטתו.

אז מה רצה יניב? הוא ביקש שאמנה אותו לאחראי על פינת הכיבוד: עוגיות רוגלאך, קפה, קוקה קולה, ומיץ תפוזים.

"אם אהיה אחראי על החלפת הכוסות החד פעמיים, והזרמת העוגות והשתייה אל שולחן הכיבוד, אוכל לומר לאבא שאני צריך להישאר בבית הכנסת, מתוקף 'תפקידי', והוא לא ישלח אותי לבית" אמר. הסכמתי, למה לא. בסך הכל הדבר יעזור לי, והילד יהיה מאושר.

אבל הרעיון של יניב, כדרכם של ילדים לא נשאר כמוס בתוך פיו, ועד מהרה שמעו חברים נוספים על סידור העבודה החדש של בן כיתתם, וזמן קצר לאחר סיכומי עם יניב, כבר קיבלתי עוד 4 פניות מילדים צעירים שהסבירו לו בכובד ראש כי הם מוכרחים לסייע ליניב במלאכת הקודש של ארגון פינת הכיבוד, שכן ילד בן 11, ויהיה פיקח ככל שיהיה, לא יצליח לעולם לשלוט על מאות כוסות חד פעמיים, ומספר מגשים של רוגלך ועוגיות יבשות.

בתחילה חפצתי להודיע בכעס כי כל הענין מבוטל, ושום ילד לא יחליף את הגבאי. האם פתחתי פה גן ילדים? אבל אז נזכרתי בעיניהם המתחננות של הנערים הרכים, והבנתי כי בקשתם לא נבעה רק מרצונם להיות ערים עד שעה מאוחרת, אלא גם או בעיקר ממקום של חשש מאיבוד מעמדם החברתי. ילד שיחזור לבית מוקדם, יקבל יחס אחר מילד שנותר ער עד הבוקר. העובדה שזה שנותר ער עד הבוקר לא מילא את זמנו באופן טוב יותר מזה שישן, לא שינתה הרבה כפי הנראה בכל הקשור למיקום בסולם החברתי.

החלטתי לאפשר לכולם להתעסק עם פינת הכיבוד, תוך שאני בודק מעת לעת שהכל נוהג כשורה.

בשעה אחת וחצי הוריתי לחבורת הילדים הצוהלת כיצד עליהם להציב את הכוסות, היכן נמצאים ארגזי השתייה, ומהו פרק הזמן שבו יש להחליף את מלאי העוגיות. פניתי לאחד מהשיעורים שהחלו באותה שעה, ושקעתי בתוך דבריו של מגיד השיעור. היה זה שיעור מרתק במיוחד, המרצה היה בעל כושר רטורי מצויין, והנושא היה מעניין ואקטואלי, ואני שכחתי מהשימה שהטלתי על הילדים.

לאחר שעה וחצי הסתיים השיעור, ואני נזכרתי בתפקידי כגבאי ומיהרתי לפינת הכיבוד. כבר מרחוק שמעתי קולות וויכוח סוערים, וצעקות שבהם זיהיתי גם קולות של מבוגרים.

אשר יגורתי בא לי, אמרתי לעצמי. הילדים בוודאי חוללו מהומה, השתוללו, הפריעו ללומדים, וגרמו לרעש והפרעה בבית הכנסת. המבוגרים יצאו אליהם, צעקו עליהם, והילדים שהיו ערים מזה שעות רבות, לא ענו מן הסתם בכבוד למבוגרים העייפים גם כן, לא הפסיקו לספר כי הם מינוי ישיר של הגבאי – כלומר, אני – והבלגן חוגג. חשתי אי נעימות רבה, ושאלתי את עצמי לשם מה הייתי צריך להסכים. האם אין זה מתפקידו של גבאי לשמור על סביבת בית כנסת נעימה ומכובדת? ממתי אני מקשיב לילדים?

התקרבתי ללב המהומה, וניסיתי לשאול בקול סמכותי 'מה קורה פה'? אלא שאז שמעתי שברי מילים: "כלי שני", "עירוי", "מבשל", "קלי הבישול". ניסיתי להבין במה מדובר ועד מהרה התחוורה לי כל התמונה. מאחר שהיה זה ליל שבועות שחל בשבת, טענו הילדים האחד בפני חברו כי אסור להכין קפה ותה אלא אם כן מדובר ב'כלי שלישי'. אחד הילדים טען בתוקף כי 'כלי שני' מספיק, וילד שלישי אמר שמאחר שמדובר ביום טוב אין צורך כלל אפילו ב'כלי שני'. הוויכוח התלהט, ומספר אברכים שיצאו לראות במה מדובר, שמעו את הצדדים והצטרפו לוויכוח. עד מהרה הפך העניין לוויכוח הלכתי מרתק, כשכל אברך מביא ראיות לשיטתו, כשמקביל הוא מסביר לילדים את דבריו בשפה שתובן גם להם.

הבטתי במחזה בעיניים קרועות ולא האמנתי. קבוצת הילדים היתה מעורה בוויכוח ההלכתי הסבוך, כאשר כל אחד מנסה לתרום את חלקו, גם אם לא תמיד היו דבריו לענין. האברכים, כך נראה, נהנו מאד לשתף את הילדים בדבריהם, ושמחו שקבוצה כה גדולה של צעירים מאזינה בקשב רב לדבריהם. אני עזבתי את המקום ללא אומר כשבליבי נלמד לקח אחד חשוב: אף פעם אל תזלזל בילדים, שכן היום הם מסוגלים לנצח אותך בוויכוח סבוך על דיני 'מבשל', ו'כלי שני'.