שתיקה של טלית
- פרטים
- קטגוריה: על בית הכנסת
- פורסם בראשון, 12 ינואר 2025 15:27
- נכתב על ידי איגוד בתי הכנסת
"אבא, איפה הטלית שלך?" דניאל מושך בשרוול החולצה שלי, ואני מצביע על ארון העץ הישן בפינת בית הכנסת. "שם, במדף השלישי." הוא רץ להביא, צעדיו מהדהדים בחלל השקט. שבע וחצי בבוקר, ובית הכנסת עוד מנומנם, עטוף בשתיקה של שבת. רק אנחנו והשמש שמטפסת לאט על קירות האבן הירושלמית.
יש ימים שבהם אני מרגיש שבית הכנסת הזה הוא יותר מסתם בניין. הוא כמו ספר היסטוריה חי, כל אבן בו טעונה בסיפורים, בתפילות, בלחישות של דורות. הנה הספסל השלישי משמאל, שם ישב פעם ר' מנחם המלמד שלימד אותי את הטעמים. והנה הפרוכת הישנה שתרמה משפחת כהן לעילוי נשמת בנם. כל פינה כאן היא פרק בסיפור שמתמשך כבר מאה שנה.
דניאל חוזר עם הטלית, מושיט לי אותה בגאווה. היא מקופלת בדיוק כמו שלימדתי אותו - פס כסף על פס כסף, הפינות מיושרות. לא סיפרתי לו שבהתחלה גם אני התקשיתי לקפל אותה ככה. איך אבא היה מראה לי שוב ושוב, בסבלנות אינסופית, עד שהתנועות נהפכו לטבעיות כמו נשימה. "תראה," היה אומר, "הטלית היא כמו תפילה - צריך לתת לה כבוד, צריך לסדר אותה בדיוק."
אני פורש את הטלית, והריח המוכר עולה באפי. ריח של צמר ישן ותפילות שנספגו בבד במשך שנים. לפעמים אני תוהה כמה דמעות נספגו בה, כמה תקוות נלחשו מתחת לכנפיה. היא הייתה עם אבא ביום שנולדתי, כשבירך 'שהחיינו' בדמעות. היא הייתה איתו כשאמר קדיש על סבא, קולו רועד. היא הייתה איתי בחתונה שלי, כשעמדתי מתחת לחופה. עכשיו היא מלווה את דניאל, הנכד שאבא לא זכה להכיר.
"בוא תעזור לי להתעטף," אני אומר לדניאל, והוא קופץ על המציאה. זה הטקס הקטן שלנו, כבר שנה. הוא אוחז בקצה אחד של הטלית, ואני בשני, ויחד אנחנו מניפים אותה מעל ראשי. לרגע קט העולם נעלם מתחת לבד הלבן, ואני שומע את קולו של אבא מהדהד בראשי. "כשאתה מתעטף בטלית," היה אומר, "אתה לא לבד. כל התפילות שהיו לפניך, כל הדורות שהתפללו לפניך - כולם איתך באותו רגע."
המתפללים מתחילים להגיע, אחד-אחד, כל אחד והניגון השקט שלו. יוסי הגבאי כבר פותח את ארון הקודש, מכין את ספר התורה לקריאה. הוא עושה את זה כבר ארבעים שנה, באותן תנועות מדודות. פעם סיפר לי שבכל פעם שהוא נוגע בספר התורה, הוא נזכר באביו, שהיה גבאי לפניו. עוד שרשרת של זיכרונות, עוד חוליה במסורת.
"עוד מעט גם לך תהיה טלית," אני אומר לדניאל, והוא מביט בי בעיניים בורקות. "כמו שלך?" הוא שואל, ואני מהנהן. "אולי אפילו זו," אני מוסיף בשקט. הוא נוגע בפס הכסף בעדינות, כאילו מנסה לקרוא את כל הסיפורים שנארגו בו. "אבל איך אדע להתפלל כמו שצריך?" הוא שואל פתאום, וקולו רציני להפליא.
אני מחייך, נזכר בעצמי שואל את אותה שאלה בדיוק. "אתה יודע," אני אומר לו, "תפילה היא לא רק המילים בסידור. היא בלב שלך, במחשבות שלך. לפעמים התפילה הכי חזקה היא דווקא השתיקה." הוא מקמט את מצחו, מנסה להבין. "כמו עכשיו?" הוא לוחש, ואני מנדהד. "בדיוק כמו עכשיו."
החזן כבר מתחיל את "הודו", והקולות מתערבבים באוויר הבוקר. דניאל רץ למקום שלו, ואני נשאר עוד רגע עטוף בטלית. מביט סביב על הקהילה הקטנה שלנו - על האבות והבנים, על הסבים והנכדים. על הסידורים הישנים שדפיהם צהובים מרוב שימוש, על הסידורים החדשים שעוד מחכים שיספגו בהם תפילות. על האור שממשיך לטפס במעלה החלונות, יוצר דוגמאות מרצדות על הרצפה.
ואני חושב על המילה 'מסורת'. איך היא מורכבת מאותן אותיות כמו המילה 'מוסר'. כאילו המסורת היא באמת מה שאנחנו מוסרים הלאה - לא רק את התנועות והמילים, אלא את הרגעים האלה של שקט. את היכולת לעמוד מול הנצח ולהרגיש בבית.
דניאל מסמן לי בידו - הגענו ל"ברכו". אני פוסע לכיוונו, הטלית מתנופפת קלות סביבי. הוא כבר פותח את הסידור בעמוד הנכון, מחכה לי. ובלב תפילה קטנה משלי - שיידע תמיד למצוא את דרכו בין המילים העתיקות. שיבין שלפעמים השתיקה שבין המילים היא התפילה האמיתית. ושירגיש, כמו שאני מרגיש עכשיו, את החיבור הזה שנמתח כמו חוט דק בין כל הדורות, בין כל התפילות, בין כל הלבבות שפעמו כאן לפנינו.