המקהלה היפה הוסיפה מתפללים לבית הכנסת

מאמר זה יחתום את הסדרה אותה החלנו לפני מספר חודשים - העוסקת בתופעת 'המקהלה' בבתי הכנסת במערב אירופה.

בפרקים הקודמים תיארנו בעקבות מאמריהם של הרב עקיבא צימרמן ובעיקר הרב שלמה בנימין המבורגר [ירושתינו ה], את הסכמתם והתנגדותם של גדולי רבני אירופה לאקט 'חדש' זה – מקהלת גברים השרה את התפילה ואת ניגוניה בתוככי בית הכנסת.

בפרק זה נתאר קצת את המקהלה הפרנקפורטאית בזמנו של מנהיג יהדות מערב אירופה, הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל.

המקהלה מוסיפה מתפללים

אין ספק, אומר החוקר המבורגר, כי יופייה של עבודת ה' בבית הכנסת של הרש"ר באותו דור קשה שנתון היה להשפעותיה ההרסניות של הרפורמה, החזירה רבים לחיק היהדות הנאמנה ולחיי תורה מלאים.

כך למשל נכתב בעתון הלבנון בשנת תרכ"ז [1867]: "שבת קודש פרשת אחרי הייתי בפראנקפורט התפללתי בבית תפלת 'עדת ישורון' שהוא תחת הרבנות הרב הגדול מוהר"ר שמשון רפאל הירש. בית הכנסת הגדול הזה מלא על כל גדותיו ממתפללים וצר להם המקום, ושמש הבית הכנסת אמר לי כי תשעה עשר אנשים מהקהילה אין להם מקום לשבת, כי קטון הבית מהכיל ובזמן קרוב ירחיבו את גבולו".

יצוין כי בית הכנסת נבנה שנה לאחר בואו של הרש"ר לפרנקפורט [תרי"ב – 1852], והוכנו בו 500 מקומות ישיבה. בשנת תרל"ג [1873], מספר המקומות הוכפל והגיע ל-1000 מושבים. קהילה מפוארת זו המשיכה לצמוח גם אחרי פטירתו של המנהיג הגדול הרש"ר, ובשנת תרס"ז [1907], הוחל בבניית בית כנסת ענק ומפואר שסך מקומות הישיבה בו היה 1660 כולל עזרת הנשים עם חלוקה כדלהלן: 1000 מקומות לגברים, 600 לנשים, 60 לחברי המקהלה.

עדות מרתקת על אופייה של המקהלה נמצאת אצל אחד מגדולי הרבנים של המאה הקודמת – רבי יחיאל יעקב וינברג בעל ה'שרידי אש':

"נגוני פרנקפורט היפים בזמירות שבת בברכת המזון ובברכת כהנים, התפשטו ונתחבבו בכל העולם היהודי ונתקבלו אף בחוגי החרדים שבארצות המזרח. הרב הירש התקין בבית הכנסת סדרי תפילה ומנהגי תפילה בטעם טוב ובהידור מצוה, שהיו עשויים למשוך את הלבבות. זמרת החזן עם קהל משורריו ושיתוף כל העדה בזמרה הרנינו את הנפש. הרב הירש דאג לכך שתינתן לבית הכנסת הצורה האסתטתית ההולמת את טעמו של האיש המודרני ביותר".

ניתן למצוא בדברי הרב וינברג, אומר המבורגר, את החשיבות שהקנה הרש"ר לכך שהקהל ישתתף בשירה ובזמרה. המקהלה לא נועדה להשמיע את שירתה כבקונצרט או כנהוג בכנסיות הנוצרים והטמפלים הרפורמים, אלא הקהל השתתף באופן אקטיבי במקהלה. גם הלחנים, של ר' ישראל מאיר יפת שהוזכר לעיל, הולחנו בצורה כזו המעוררת את הקהל להצטרף למקהלה [רבי לוי יוסף ברויאר].

בלי סלסולי פרא

בתפילות המרכזיות, היו הלחנים של קהילת פרנקפורט קבועים, וכל מי שעבר לפני התיבה נדרש היה להיצמד אליהם, אולם בקטעים אחרים ניתנה לחזן יד חופשית לבחור את הניגון כראות עיניו. ההגבלה שהוטלה עליו הייתה הדרישה לשמור על התאמה בין הניגון והמילים. לצד זאת, בספרו הגדול של הרש"ר אנו מוצאים דרישה המופנית לחזן הכוללת את המשפט הבא: 'הניגונים המקובלים העתיקים מאד, בייחוד בימים הנוראים, נראים לנו מתאימים למדי, אם רק נקיים הם מכל גידולי פרא של סלסולים, הוא הדין לגבי רוב הלחנים של שבת וימים טובים'. כלומר ניגונים כן, אבל 'ניגוני פרא'.

לסיכום נציין את דרישותיו של הרש"ר מן החזן – ארבע במספר: 1.  התפילה לא תהא מן השפה ולחוץ אלא הבעה של כוונה ורגש.  2. הדיבור של המילים צריך להיות ברור ולא ממולמל. 3. ראוי להיצמד ללחנים העתיקים. 4. אין לבצע סלסולים מיותרים ולא להשמיע נעימות שאינן קשורות לתוכן המילים.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן