מסמך היסטורי: עולם השירה והחזנות בבית הכנסת של הרש"ר הירש

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: מדור היסטורי

פורסם בשלישי, 27 יוני 2017 11:46

נכתב על ידי אליעזר היון

על עולם החזנות, השירה והמקהלה בבית הכנסת של הרש"ר הירש נכתבו שני מאמרים מרכזיים על ידי שני חוקרים ידועי שם: הרב עקיבא צימרמן, הרב בנימין המבורגר. שני המאמרים התפרסמו בספר 'ירושתינו' – סדרת ספרים העוסקת בתורתם, הגותם ותרבותם היהודית של חכמי ומאורי אשכנז.

מן הסתם לא ניתן ברשימה אחת להקיף את כל הנאמר בשני מאמרים אלו, ובפרט שמסגרת זו אינה כתב עת אקדמי, אולם אנו ננסה במאמר אחד שיתפרס על פני שני חלקים להביא את עיקרי הדברים על פי סדר פרסומם.

בהסכמה שכתב הרש"ר הירש לספר 'שירי ישורון' שחובר על ידי מאיר יפת נכתבו הדברים הבאים:

הלחנים הבאים ראויים לכל שבח בפשטותם המלבבת ובשל יכולתם להביע את משמעות מילות הנוסח שעליהם לבטא, באופן שקהילות שחשות בצורך לחזק את שירת בתי הכנסת שלהן בעזרת פעילותה של מקהלה, ימצאו בהן אותה מידה של סיפוק שהן מעניקות לבאי בית הכנסת שלנו. מכאן מתבקש שפרסומם של אלה הוא מפעל שימושי הזכאי שיתקבל בסבר פנים נאות.

הרב צימרמן מציין כי הרב הירש תבע כי בניין בית הכנסת יהיה מפואר והתנגד לתפילות בבתים פרטיים ובבתי מדרש [השווה למאמר שהתפרסם פה על 'בית הכנסת של הרב הירש']. שיטת הרב הירש הייתה כידוע, כי היהדות היא תורת חיים ובבית הכנסת צריכים להישמע צלילי זמרה החודרים ללב.

לכן הוא תמך בתפילה המונהגת ע"י חזן ומקהלה של משוררים ובמקומות מסוימים מצטרפת אליהם שירת הקהל. לדעתו שירה יפה ומסודרת ומנגינה נאה עשויה להביא להתלהבות דתית ויראת שמים.

מה היה תפקידו של החזן לפי הרש"ר? הנה ציטוט חלקי מחורב: ..."גם ברכות קריאת שמע יקרא החזן בקול והציבור יאמר אותן בלחש יחד עמו, כאן רשאי החזן להשמיע קולו בנעימה אולם שירתו צריכה לנבוע מעומק המחשבה והרגש שירתו צריכה להיות מעין דיבור מעורר, ועל כן תהיה ככל האפשר צמודה לצליל הרגש של דיבור בני אדם, ותתרומם אך בנדיר מעל לרציטיטיב [זמרה מדוקלמת] האופייני לשפה העברית.

הניגונים המקובלים עתיקים מאד, ביחוד בימים הנוראים נראים לנו מתאימים למדי, אם רק נקיים הםמכל גידולי פרא של סלסולים. הוא הדין לגבי רוב הלחנים של שבת וימים טובים. אולם יש בתפילות אלו פה ושם חלל ריק, ויש חזנים הממלאים את החסר בצורה לא ראויה וחסרת מחשבה. הנעימה הפשוטה הנהוגה בתפילה בימות החול אם משמיעים אותה כראוי, הרי שהיא מתאימה מאוד ומדברת אל הלב. לעולם יישאר הלחן ברקע ותבלוט שפת הרגש והמחשבה.

אם החזן חדור כולו תפקידו הרם והנישא, יימנע מלזמר פרקי חזנות מזויפים שאינם ראויים ושכל עצמם אינם אלא הבעת שביעות רצון מעצמו. כל שכן שלא יערבב שירת חולין בזמרת קודש. שלשה דברים יהיו לנגד עיניו שעה שעומד לפני התיבה: מחשבת ליבו, רגשי נפשו, והתפקיד להשרות על הקהל מחשבות ורגשות דומים".

הרש"ר כמו בכל שיטתו סלד מהתלהבות חיצונית ומזוייפת, מחזנים שהופכים את התפילה לקונצרט המיועד לגדל את עצמם ולרומם את מעמדם, מאידך גיסא לרב הירש היה חשובה הנעימה ויופי המנגינה בבית הכנסת.

אחד מחידושיה של הרפורמה היה הכנסת לחנים זרים וכנסייתיים לתפילות. כך עשה אבי הרפורמה ישראל יעקובזוןבטמפל שהקים [על האיש ופעולותיו ראה במדור זה]. הרב הירש ביקש להביא רוח אחרת ועל כן בבית הספר שהקים בפרנקפורט שימש כאחד המורים ישראל מאיר יפת שהיה מנצח מקהלות מורה ומתרגם.

ישראל מאיר יפת נולד בקאמל, ושימש כמנצח ומורה בקהילות וולף האגן וגודנסבורג. בשנת 1853 הוזמן על ידי הרב הירש ללמד בבית ספרו ולשמש מנהל המקהלה בבית הכנסת של קהל עדת ישורון' לצידו של החזן יוליוס פריזלנדר, כהונה בה החזיק יפת עד יום פטירתו.

הוא תרגם את הסידור ואת ההגדה של פסח לגרמנית והביא דוגמאות מוסיקליות. הוא גם חיבר ספר דקדוק עברי 'מתק שפתיים' וספר לימוד לטעמי המקרא 'מורה הקורא'. תרומתו לעולם החזנות היא ספר היצירות 'שירי ישורון' שהופיע בשני כרכים. הראשון בשנת 1856 והשני בשנת 1864. בספרים יצירות לתפילות ופיוטים וחלקן חוברו בתאום עם הרב הירש [ירושתינו].

שלשה חזנים שימשו בבית הכנסת של הרש"ר הירש: החזן יוליוס פריזלנדר שאודותיו מביא פרופ' ברויאר את דברי הרב יעקב רוזנהיים כי לפריזלנדר היה לו חלק נכבד מאד בתחייתה של היהדות הנאמנה לתורה. החזן פייסחוביץ שהיה יליד ליטא וסיגל לעצמו מנגינות שנהגו במערב אירופה. שנים רבות שימש בחזנות ב'קהל עדת ישורון' בפרנקפורט. הוא הצליח להימלט מגרמניה בעוד מועד ועבר לצרפת, שם עבר לפני התיבה במניין של יוצאי גרמניה. מיצירותיו מופיעות בספר היובל לכבודו של הרב יעקב רוזנהיים. חזן שני ב'קהילת עדת ישורון' היה הרב זאב לנג בן למשפחה מיוצאי גליציה שגדל בפרנקפורט הוא עלה לארץ ישראל והיה מנהל ישיבת קול תורה' בירושלים.

את החלק המרתק הזה נסיים בדבריו של הרש"ר אודות ביטול פיוטים ויוצרות – תופעה שהייתה רווחת באותה עת: "לפיכך כל נסיון להוציא קטעים מסדר התפילה המקובל, ולוא רק פיוט אחד ואפילו רק להעבירו למקום אחר בסדר התפילה, נדחה על ידי פוסקים סמוכים וחשובים ['שמש מרפא' עמ' ה].