- אתם כאן:
- עמוד הבית
- ניוזלטר
- מדור היסטורי
- מסמך היסטורי: בית הכנסת בעידן הרפורמה חלק ג
מסמך היסטורי: בית הכנסת בעידן הרפורמה חלק ג
- פרטים
- קטגוריה: מדור היסטורי
- פורסם בשני, 29 מאי 2017 09:56
- נכתב על ידי אליעזר היון
בפרק הקודם תיארנו כיצד הוקיע הרש"ר הירש את הסגידה המוגזמת לבית הכנסת לפאר ולחיצוניות שלו, ואפילו קרא לסגירת בתי הכנסת למשך מאה שנים.
לצד זאת חשוב לציין כי גם אצל הרש"ר - הצורה החיצונית והאסתטיקה של בית הכנסת הייתה קרובה לליבו, והוא השתדל, כפי שמעיד ברוייאר [עדה ודיוקנה, 54-55] להניא את חברי עדתו מלהתפלל במניינים פרטיים במקום בבית הכנסת הגדול המפואר והמאורגן היטב. מן הסתם עשה זאת הרש"ר כדי לשמור על האחדות בין החברים, וכמובן שאין הדבר סותר את ביקורתו על היחס המוגזם לחיצוניותו של בית הכנסת, אך כאמור הרש"ר בהחלט ביקש לשמור על יופי בית הכנסת.
באחד המאמרים הבאים ב"ה, אתאר את המקהלה שפעלה בהכוונתו ובהמלצתו הישירה של הרש"ר הירש בבית הכנסת שלו.
בתי הכנסת האורתודוקסים היו מרכזי קהילה של מיעוטים בכל הערים הגרמניות והם נלחמו על קיומם ועל מעמד מול כוחות עוינים רבי כוח. ברוייאר מתאר את סיפוקם ואת שמחתם של חברי הקהילה בבתי הכנסת שלהם שכן הם היו הסמלים של כוח החיים החרדי בעולם המודרני. יודגש כי אצל רבים מן המתפללים לא הדחיקו הצורות והטקסים את הכוונה והדבקות הדתית, וחווית בית הכנסת ליוותה את המתפלל אל חיי ביתו והשרתה עליו משהו מקדושתו ומסדריו המחושבים.
האם היו בתי כנסת נוספים בקהילות גרמניה מלבד בית הכנסת המרכזי?
בקהילות וותיקות רבות היו קיימים גם בתי תפילה קטנים ובתי מדרש שבהם התפללו יום יום בערב ובבוקר. במניינים אלו התנהלו התפילות באווירה פחות פורמלית, יותר אישית ויותר עצמאית מאשר בית הכנסת הגדול. תיאור זה מזכיר את ה'שטיבלאכים' של ימינו, כאשר חלק ניכר מן המתפללים בהם מקפידים להתפלל בבית הכנסת המרכזי שבשכונתם בשבתות ובימים טובים.
כפי שציינו כבר במאמר הקודם, טענה הביקורת כי התפילה בבתי הכנסת נשאה אופי של "רגש קפוא, מצב רוח נוקשה ומאובן", ועם זאת טוען ברוייאר כי כאשר נערכו מסיבות בר מצווה בקרב המשפחות נמלאו הבתים שמחה וששון ואף 'התלהבות ללא רסן'. גם אהבת תורה הייתה בהם למרות מיעוט לימוד התורה שהיה שם.
נקודה חשובה ומעניינת היא ההגירה של יהודי הכפר אל הערים הגדולות בגרמניה. היה זה בראשית שנות החמישים של המאה ה-19, כאשר בין 1850 ל-1871 נתרבו הקהילות הגדולות משנה לשנה על ידי הגירה מערי השדה. כך למשל אחוז יהודי פרוסיה שישבו בברלין גדל מ-2.75 בשנת 1816 ל-23.5 בסוף המאה. מאידך האוכלוסייה הכפרית היהודית בבוואריה ירדה מ-86 אחוזים מכלל יהודי בוואריה בשנת 1840, ל-45 אחוזים מכלל היהודים בשנת 1895.
העיור הזה עשוי היה לחזק את התנועה האורתודוקסית, אלא שרוב התנועה אל העיר הייתה מונחית על ידי השאיפה לשפר את התנאים החומריים וכו', אך לא כדי לשפר את החיים היהודיים והרוחניים. במקרים רבים, כאשר היה רצון כן להצטרף אל קהילה חרדית בעיר הגדולה השתפרו חיי הקהילה, אך אי אפשר להתעלם מן המקרים ההפוכים בהם נתקלו הכפריים בחיים העירוניים שנתנו תחושה של שחרור מהתחייבות ומאחריות חברתית שבכפר הייתה מובנת מאליה.
אחת הדוגמאות היא העירוב. ברוב הקהילות הכפריות היה העירוב מובן מאליו, אולם בעיר הגדולה לא ניתן היה ברוב המקרים להתקין עירוב שיאפשר טלטול חפצים ברשות הרבים בשבת.