מסמך היסטורי: הכסף של הגברת בליליוס לבית הכנסת הראשי בירושלים

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: מדור היסטורי

פורסם ברביעי, 09 נובמבר 2016 15:03

נכתב על ידי אליעזר היון

במאמר זה נשפוך אור על פרשייה היסטורית מרתקת סביב בתי הכנסת החשובים בירושלים, שאינה ידועה כמעט לאיש. הסיפור בעיקרו הועלה על ידי ד"ר נדב שנרב, ואנו מביאים אותו כאן ב'מעט בית מקדש'.

בשנת 1839 נודע לקיסר סין כי שני סוחרים אנגלים בשם גארדין ומתיסון עושים סחר מכר באופיום. הם ייבאו אופיום מהודו ומכרו לכל המעוניין בסין. הקיסר כעס, ושלח את חייליו שבאיומי נשק החרימו את כל האופיום. לאחר שהשליכו אותו לים, פנו שני הסוחרים הכועסים לראש  ממשלת אנגליה והצליחו לשכנע אותו להפעיל כח כדי לשמור על חופש הסחר והעיסוק.

ואמנם ממשלת אנגליה שלחה כח, ולאחר מלחמה קצרה נכנעה סין וסחר האופיום הותר באופן חופשי בכל הנמלים במזרח.

שגשוג גדול התרחש בעקבות תוצאה זו ולא מעט סוחרים עשירים, וביניהם גם יהודים הגיעו להונג קונג. בין המשפחות המפורסמות היו כדורי וששון  הידועות בעושרן עד היום. משפחה נוספת שהתעשרה מהסחר היתה משפחתו של עמנואל רפאל בליליוס. הוא גם היה פעיל ציבור בעסקי הקהילה וכו' ולפני מותו אף תרם 25000 לירות לטובת הקמת בית ספר לנערות בהונג קונג.

בשמץ 1905 נפטר רפאל ואלמנתו שמחה [סימה] ירשה את כל הכסף. היא גם המשיכה כפי הנראה בעסקים ובשנת 1926 נפטרה וציוותה סכומים גדולים מאד לטובת 'נצרכים ועניים תשושי כח בירושלים'.

כמה תרמה האלמנה? 75 אלף לירות סטרלינג שבמונחים של היום מדובר בכמה מיליוני פאונדים, או כמה עשרות מיליוני שקלים.

הגברת סימה לא סתם תרמה את הכסף אלא ביקשה לעשות יותר מזה: היא ציוותה להעמיד קרן קיימת שממנה יוכלו ליהנות עניי ירושלים ונצרכיה למשך זמן רב. לשם כך היא ציוותה את הממון ''לבית הכנסת היהודי הראשי בירושלים בכדי שהרכוש יושקע על ידי חבר ההנהלה של בית הכנסת הנ"ל באותם בטחונות שימצאו אותם נכונים בתורת נאמנות ולהשתמש בהכנסת השנתית מהם".

זה היה לשון הצוואה.

נדמה כי הגברת בליליוס ביקשה לעשות מצווה גדולה בכל כוחה, אך היא לא צפתה בתום ליבה את המהומה שתתעורר בעקבות הצוואה. שכן לפתע נוצרה שאלה גדולה: מי הוא בית הכנסת הראשי היהודי בירושלים? אין ספק כי סימה הדגיש את 'בית הכנסת היהודי' כדי שהכסף לא יפול לידי כהני דתות אחרים, אך עדיין מהו בית הכנסת הראשי היהודי? הרי יש הרבה בתי כנסת.

בסופו של דבר התגבשו בתי הכנסת לכלל שני מחנות מרכזיים, האשכנזים והספרדים. בירושלים היו שני רבנים גדולים: הרב הראשי הרב יעקב מאיר, והרב הראשי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הספרדי והאשכנזי.

המחנה הספרדי טען שבית הכנסת המרכזי היהודי בירושלים הינו כמובן בית כנסת רבן יוחנן בן זכאי [עליו שוחחנו בעבר בגליון זה עם ד"ר ראובן גפני], ואילו המחנה האשכנזי טען כי לא כך הוא, ואין כל ספק כי בית הכנסת המרכזי הוא בית יעקב הנמצא בחורבת רבי יהודה החסיד [וגם עליו שוחחנו בהרחבה עם ד"ר גפני].

אכן שני בתי כנסת מרכזיים ביותר: החורבה, ורבנן יוחנן בן זכאי.

שני המחנות שלחו נציגים אל המזרח הרחוק, אל הנוג קונג כדי להסדיר את עניין הירושה. הספרדים טענו כי האלמנה בליליוס היתה מבני עדתם, ומכאן שגם תרומתה כפי הנראה יועדה אליהם. האשכנזים מאידך אמרו כי 'סימה' הוא שם אשכנזי למהדרין שכן כך הוא מופיע בקבצי השמות המיועדים למסדרי הגיטין.

האשכנזים הביאו הוכחה נוספת: הנציב הבריטי העליון – הרברט סמואל ביקר בחורבה ואף עלה לתורה, מה שמוכיח כי 'החורבה' היא אכן בית הכנסת היהודי הראשי בירושלים.

השופטים המקומיים בהונג קונג לא ידעו כיצד לפסוק. הם כמובן לא הבינו מאום בנושאי יהודים ובטח לא בנושאי עדותיהם, ואיגרת נשלחה לידי ממשלת המנדט כדי להבין מי מבין הצדדים צודק. אלא שגם התשובה המתחמקת שהגיעה מהאנגלים לא שפכה אור על התעלומה.

בסופו של דבר הגיעו הצדדים לידי פשרה. היא הוצעה על ידי יהודי שהיה פקיד בכיר בממשלת המנדט בשם נורמן בנטויטש, ולפיה הכסף יימסר לידי וועד העדה הספרדית בירושלים בנשיאות הראשון לציון והם יהיו נאמני ההקדש המנהלים בפועל את העיזבון. נאמנות זו תהיה כפוופה לוועדת ביקורת בת שנים עשר חברים – 9 ספרדים ו- 3 אשכנזים, אשר תהיה אחארית על חלוקת ההכנסת השנצתית לנצרכים. ההכנסות יחולקו גם כן על פי מפתח חברי הוועדה: 25 אחוזים יועברו לאשכנזים, ו-75 אחוזים לעניי הספרדים. כל צד יקבל את הכסף באמצעות חברי ועדת הבירות שלו.

ההצעה התקבלה על דעת כולם, וכך נעשה. נקנו ונבנו בתים רבים בירושלים, ביניהם כמה בניינים במרכזה של שכונת זכרון משה – בה יש רחוב על שמה של סימה בליליוס – ובתים ברחביה ובשכונות אחרות של העיר. השכירות שהגיעה מהבתים הגיעה לידי ועדת הביקורת וזו חילקה את הכסף לנמרכים לפי המפתח העדתי שנקבע מראש.  האם בכך הסתיים הסיפור? מסתבר שלא, אך על כך בפעם אחרת.