דבר העורך

על אף שפרשת 'ויצא' כבר מזמן מאחורינו, נדרשתי לביאור פרשה זו במסגרת אחרת בה אני עוסק, ושם מצאתי מדרש מרתק השייך, אינטואיטיבית, לאתרנו.
המדרש עוסק בפגישתו של יעקב עם רועי הבקר ליד הבאר, שם כידוע פגש גם את רחל:
וירא והנה באר בשדה, זה בית הכנסת.
והנה שם שלושה עדרי צאן, אלו שלושה קרואים.
כי מן הבאר וגו', שמשם היו שומעים את התורה.
והאבן גדולה, זה יצר הרע.
ונאספו שמה כל העדרים, זה הצבור.
וגללו את האבן, שמשם היו שומעין את התורה.
והשיבו את האבן וגו', שכיון שהם יוצאים להם, יצר הרע חוזר למקומו.
 
מדוע המדרש ריתק אותי כל כך?
במדרש הזה מצויה לדעתי אמת גדולה במלא חריפותה: אחד המקומות הבודדים שעדיין נקיים, טהורים, ונטולי פניות, יצרים ודחפים אנושיים, הוא בית הכנסת היהודי. המקום שפתוח לכל, ספרדי, אשכנזי, ליטאי, חסידי, דתי לאומי, וגם למי שאינו דתי. אין בבית הכנסת כל סלקטור שמברר בכניסה, מהי מטרתך, ומהי אופי תפילתך. רשאי אתה לפנות לבורא ולשפוך את צקון לבך בכל דרך, צורה וקונספט בו אתה חפץ.
 
ועם זאת גם בבית הכנסת מצוי לעתים 'יצר הרע'. גם בתוך המרחב הנקי והסטרילי הזה אפשר לזהות זרעים של פורענות, אינטריגות, ומריבות שלא היו צריכות להתממש.
בשתים מהם נעסוק בגליון הנוכחי. בית הכנסת בבני ברק של תנועת פא"י עומד בליבה של מחלוקת גדולה בין שתי קבוצות. מאחר שמתפללי הבית המקוריים כבר אינם, עולה השאלה מיהו הגוף העומד מאחורי בית הכנסת, ומהן סמכויותיו. האם למשל הוא רשאי להעניק את בית הכנסת לכל מי שהוא חפץ? נקודה שניה מוצגת בבלוג הקבוע של הגבאי החביב שלנו דוד דואק המספר לנו השבוע על מנינים מוקדמים במוצאי שבת הפועלים בניגוד לדעתו הנחרצת של הרב המקומי, מה דעתכם?
 
את סיור בית הכנסת שלנו ערכנו בבית הכנסת הגדול [והעתיק] של חדרה, ובנוסף אנו מציגים שתי מאמרים מקצועיים על אמנות יהודית בבית הכנסת של היוצרת שרה קונפורטי, ועל פרוכות ורקמה יהודית של המפעל 'מלכות ירושלים'.
 
המדורים פינה הלכתית ומשפטית, וחדשות בתי הכנסת מופיעים כסדרם.
 
חודש טוב

אליעזר היון. עורך.