"כיפורים כ-פורים" אמרו חז"ל באמרתם הידועה. כלומר חשוב הוא יום הפורים העליז והססגוני, החל בחודש אדר, כיום הכיפורים, היום הקדוש החל בחודש תשרי. פירושים רבים נאמרו למימרא זו, כאשר חלקם הגדול נוגע בהיבט התכני והקדושתי של יום הפורים והלימתו ליום הכיפורים.

אמנם, כאן על בימת אתר "איגוד בתי הכנסת" נדמה כי ניתן למצא משמעות חדשה ואקטואלית למימרא זו. שכן דומה כי אין ימים גדולים יותר במחזור השנה העברית בהם נוהרים כל עמך בית ישראל לבתי הכנסת ולבתי התפילה, כימי הפורים והכיפורים. דתיים ומסורתיים, אשכנזים וספרדים, מאמינים יותר ומאמינים פחות. כולם כולם באים להאזין לנס ההצלה המופלא שארע ליהודים בשושן הבירה של האימפריה הפרסית תחת שלטון אחשוורוש.
 

כל ילד יהודי מכיר את נוהל "ההרעשה" בעת הזכרת שמו של צורר היהודים הנהוג בבתי הכנסת, כמו גם את הפצרות הגבאים לשכך את המהומה. מחזה מרנין, ונדיר [לצערינו] זה, מזכיר כמובן את החג האחר, הססגוני פחות אמנם אך אוניברסאלי באותו יחס – יום הכיפורים. היום בו גם, נוהר העם היהודי לרבדיו ולתפוצותיו השונות אל בתי הכנסת ובתי התפילה.
 

הקולקטיביות הזו המוצאת את ביטויה ב'בית הכנסת' מחדדת את התמיהה המצערת סביב ההצעה החדשה לחייב את בתי הכנסת בתשלומי ארנונה, משל הנטל העומד על כתפי הגבאים והפרנסים אינו כבד דיו. אפשר להניח כי אילו היה מעט יותר כבוד לבתי הכנסת, המוסד הערכי הבסיסי של העם היהודי, לא היה מוצא לו מקום רעיון ברוח זו.
 

עם פרוס ימי הפורים לא נותר אלא לקוות ולהתפלל כי השיתוף המיוחד שבהתכנסות קהל של יהודים בתפילה שמחה ובקשה, תחלחל אל מעבר לתחום ימי הפורים, וימי הכיפורים, ויהיו כל חגי ישראל, כימי ה-פורים והכיפורים.
 

פורים שמח