ליל תשעה באב. האולם חשוך לחלוטין, ורק פנס בודד המונח על התיבה, ורק קולו הורעם של הרב אזרחי מנסר את החלל, ומבכה את חורבן בית המקדש

 

שעת ערב מאוחרת, ליל תשעה באב. האולם חשוך לחלוטין, ורק פנס בודד המונח על התיבה, דולק ומפיץ אור נכאים. בשקט המתוח מנסר לפתע קולו הרועם של הרב אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל, שבמשך שעה ארוכה מבכה ומקונן על חורבן בית המקדש.

 

מידי שנה, מתאספים באולם בית המדרש של ישיבת עטרת ישראל מאות ואולי אלפים של יהודים, הבאים להשתתף ולהאזין לדרשתו הקבועה של ראש הישיבה וחבר מועצת גדולי התורה – הרב ברוך מרדכי אזרחי. הרב אזרחי, יהודי כבן 84 נחשב לאחד מגדולי ראשי הישיבות בעשרות השנים האחרונות והוא מפורסם במקוריותו ובכשרו הרטורי יוצא הדופן. לא מעט אנשים השוו אותו למנחם בגין ויש שאמרו שהוא אף עולה עליו.

הרב אזרחי הינו בוגר ישיבת חברון המיתולוגית, ותלמיד מובהק לשיטת המוסר סלבודקא אותה ייסד הרב נתן צבי פינקל, ה'סבא מסלבודקא' שחי בראשית המאה הקודמת. לפי גישה זו על האדם להכיר בערך עצמו, במה שמכונה 'גדלות האדם' ולאחר שיבין כי הוא נזר הבריאה ממילא ייטיב את דרכיו, ידבק בתורה ובחכמתה, ויימנע מלחטא חטאים בזויים. אחד מתלמידיו הגדולים של ה'סבא מסלבודקא' היה הרב מאיר חדש לימים משגיח ישיבת חברון. שם בישיבה הכיר הרב אזרחי את הרב חדש, והרב שנפשו נקשרה בנפש תלמידו לקחו לחתן. לאחר כעשרים שנים בהם שימש הרב אזרחי כר"מ ומגיד שיעור בישיבת חברון, הקים ביחד עם חמיו המשגיח את ישיבת עטרת ישראל. בישיבה זו הממוקמת בשכונת בית וגן בירושלים משמש הרב אזרחי כראש ישיבה עד היום, ומתחתיו עברו אלפי תלמידים.

 

מאמר החורבן

מלבד שיחותיו ושיעוריו הקבועים בישיבה, מעביר הרב אזרחי שני שיעורים מפורסמים בשני מועדים קבועים בשנה: לפני יום כיפור, ולפני חג השבועות. השיחה הנמסרת לפני יום כיפור מכונה 'מאמר התשובה', והשיחה הנמסרת לפני חג השבועות נקראת 'מאמר התורה'. לשני שיעורים אלו מופיעים אורחים רבים גם כאלו שאינם לומדים בישיבה. אגב, בחודש אלול, מתאספים מאות בחורי ישיבות מידי ליל שבת בביתו הפרטי של הרב אזרחי שם הם מצטרפים לשיעור הלכתי, לשירי נשמה, ולשיחת מוסר אל תוך הלילה, אך תופעה ייחודית זו היא כבר עניין לכתבה בפני עצמה...

 

מכל מקום, עם השנים הובע רצון מצד גורמים רבים, לייסד שיעור פומבי נוסף בליל תשעה באב. התחושה היתה כי קיים חסר גדול בתחום זה וכי אין מענה לאותם רבים המקשים לשמוע דברי תורה ומוסר בסגנון הישיבתי המגיע לשיאים מופלאים בפיו של הרב אזרחי. ואמנם בשנה הראשונה, לפני כ- 14 שנים נמסר מפה לאוזן כי בליל תשעה באב ימסור הרב דרשה בעניני תשעה באב, ומאז במשך שנים רבות מופיעים המונים ומאזינים לשיחה המסורתית.

 

מעניין לציין כי במשך כל השנים הללו מקפיד הרב אזרחי להעלות סיפורים קבועים שלדעתו עשויים להשפיע על ציבור מאזיניו. אחד מן הסיפורים הקבועים הוא על הרב חיים חייקל זאב מילצקי, יהודי צדיק שחי בירושלים לפני כחמישים שנים, ושהרב אזרחי הכירו. הסיפור מתחיל בסלבודקא שבליטא, באחד מבתי הכנסת שבה. חיים חייקל זאב מילצקי הצעיר ישב ולמד עם חבריו בבית הכנסת. בבית כנסת זה היה שיכור שהיה שוכב שם באופן קבוע, והוכר כשיכור העיירה. באמצע סדר הלימוד נפתחה דלת בית המדרש ועגלון שעבר במקום נכנס וביקש מהלומדים לסייע לו מפני שעגלתו נתקעה והסוס עומד למות.

 

החברים החלו לדון ביניהם ברמה הלכתית האם יש לבטל את סדר הלימוד ולצאת אל הרחוב ולעזור לאותו עגלון או שמא לימוד התורה עדיף. בסופו של דבר הכריעו החברים לצאת ולסייע. אלא שכאשר הם הגיעו לזירת הארוע התברר כי הסוס כבר מת. כאשר הם חזרו לבית המדרש, קם השיכור ואמר לשנים מן החברים שהם לא יסיימו את שנתם. לחייקל מילצקי הוא הודיע כי הוא לא יוכל ללכת על רגליו. חיים התחנן לפני השיכור שיוותר על גזירתו הקשה, והשיכור ניאות ואמר כי הוא מוכן לוותר לו על רגל אחת, כלומר הוא יוכל להמשיך ולצעוד על רגל אחת. זאת בתנאי שחייקל יגיע אליו בלילה זה בשעה 12:00 בדיוק. ואמנם בשעה 12:00 בלילה הופיע חייקל בביתו של השיכור וגילה כי מדובר היה למעשה בצדיק נסתר, בעל אוסף עצום של כתבים בדברי תורה אותם חיבר במשך השנים. הוא הביט בתפילין שלו ולא הופתע לגלות כי הם מהודרים בתכלית ההידור. השיכור, שכעת התברר כי מדובר בצדיק נסתר הודיע לבחור הנרעש כי בשעה 12:01 הוא יסתלק לבית עולמו והוא מבקש ממנו לקברו. חייקל מילצקי שהיה בחור חסון נטל את גופת הנפטר וקבר אותה במו ידיו.

 

לא חלף זמן רב וחיים חייקל זאב שכבר הוכר כרב מילצקי איבד אחת מרגליו, ועד סוף ימיו נאלץ להיעזר בכיסא גלגלים. כאשר הרב אזרחי מספר את הסיפור הזה מידי שנה הוא פורץ בבכי מר ומזכיר את סיפורו הידוע של נחום איש גם זו מן הגמרא בתענית, בה איבד את ידיו, רגליו, וכל גופו התמלא בשחין, רק בגלל שלא עזר במהירות מספקת לעני שביקש ממנו מזון.

 

הסיפורים של הרב אזרחי קולחים, ומלבד תוכנם העצוב ההולם את היום ואת השעה, הוא גם מבקש להעביר מסר מוסרי. כך למשל הסיפור הקבוע אודות שני היהודים בימי השואה האיומה שנותרו עם כוס אחת של מים שהספיקה לאחד מהם. שניהם היו על סף מוות, אך איש לא רצה לשתות את הכוס וניסה לשכנע את חבירו לשתותה. הרב מזכיר את מחלוקת התנאים המפורסמת בין רבי עקבא לבין בן פתורא במקרה זהה, שלהלכה נפסק כי 'חייך קודמין' כלומר על בעל המים לשתות את הכוס שכן חייו קודמין לשל חבירו. ועם זאת זועק הרב אזרחי צריך לזכור את אותה דעה נגדית  הגורסת כי עדיף ששניהם לא ישתו, גם אם שניהם בסופו של דבר ימותו, שכן עדיף ששניהם ימותו, ואל יראה אחד במות חבירו. הרב אזרחי מסביר כי מעבר לענין ההלכתי יש כאן אמירה ערכית מוסרית: עדיף למות, ולא להגיע למצב בו אדם מביט בחבירו גוסס לעיניו, לאחר שהוא שתה את המים האחרונים. סופו של הסיפור מן השואה למי שמתעניין הוא ששני היהודים הללו מתו.

 

ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, בביאת משיח צדקינו, ויאמר ה' לצרותינו די.