בכל ליל שבת, מיד אחר תפילת ערבית, אני מוצא את עצמי עם עוד כמה עשרות מתפללים מתנפל על שולחן קטן מחוץ לבית הכנסת ושעליו מסודרים עשרות עלונים. זה אירוע לא פשוט. הציד והלקט של עלוני השבת הוא הטקס החותם את ההכנות לשבת. הצפיפות היא רבה וחולצת השבת המגוהצת מתחככת בהמון ידיים. הזריזים שבמתפללים כבר רוכנים על השולחן. הם צדים עוד עלון ועוד עלון. "איפה 'מעיין השבוע?'" שואל אחד, "אתה מגיע ל'עולם קטן'"? שואל השני. אלה הם שמות העלונים הפופולאריים בבית הכנסת. בני התשחורת כבר השתחלו בינותינו. הנה הם כבר יוצאים עם שללם לבוז. ברור לכל: חטוף וקרא כי היום שבת ושבת אינה שבת ללא עלוני השבת, שככל הנראה איסור מלאכת הציד בשבת אינו חל עליהם.  עם אגד העלונים ביד, ניתן לחזור הביתה ולברך בשבת שלום ולעבור לקידוש. 

 

"עלוני שבת" הם הכינוי הרווח בחברה הדתית בישראל לדפים בודדים או חוברות קצרות המוצאים את דרכם, המאורגנת פחות או יותר, אל קהילות מתפללים רבות. בעלונים ימצאו הקוראים דברי תורה, פינות הגות דתית, סיפורי אמונה וצדיקים לילדים ומבוגרים, פרסומות, הודעות שכונתיות, עירוניות וארציות ועוד. המדובר בהצלחה תקשורתית ארוכת שנים, עת הפכו דפים פשוטים של דברי תורה לשבת כדוגמת "המאור", "שבת בשבתו" ו"חב"ד" לתעשייה מאורגנת של ממש, של עשרות מוציאים לאור, ובה מעורבים יזמי תקשורת, פרסומאים, ראשי עמותות, אנשי חינוך, רבנים ומנהיגי ציבור. וכך הפכו עלוני השבת במשך השנים לחלק בלתי נפרד ממצאי עיתונות סוף השבוע המגיעה אל ביתם של דתיים רבים. חלק בלתי נפרד מעונג השבת. 

 

עלוני השבת מחולקים מדי שבת לקהלי מתפללים מגוונים בישראל. יש מקומות שהעמידו מעמדות מיוחדים לעלונים. וכך מוצא עצמו המתפלל מול סט אלונים רב. יש מהעלונים המעוצבים בצורה מתקדמת ומושקעת המעידה כי המדובר במפעל תקשורתי מאורגן המוציא אותם לאור. יש עלונים פשוטים יחסית המעוצבים בחסכנות ולרוב הם פרי יוזמה מקומית, מעין לוקליזציה של עלוני השבת הגדולים. יש עלונים המתכבדים בדמויות רבניות מוכרות לציבור (סלבס-רבנים) ויש עלונים המתייחדים באנונימיות הכותבים. יש עלונים המיועדים למבוגרים ויש עלונים המיועדים לילדים ולנוער. יש עלונים המיועדים לקהל מגוון ויש עלונים המיועדים לקהל מגזרי או מגדרי. יש עלונים המיועדים לקהל הילידי ויש עלונים המיועדים לקהל מהגרים מארצות פזורה שונות. יש עלונים כלליים ויש עלונים עדתיים. יש עלונים פוליטיים ויש עלונים ניטראליים. עולם שלם של שיח שדומה כי רק הולך וטופח והשולחן עליו מסודרים העלונים הולך ומתארך.

 

מבט מקרוב במגזרים השונים החשופים לתעשיית העלונים מלמד על הבדלים משמעותיים בין המתרחש בעולם החרדי לבין מקומם של העלונים בעולם הציוני הדתי, כלומר בבתי כנסת ציונים דתיים. אם בעולם החרדי עלוני השבת הם לרוב פרי יוזמה קהילתית או מקומית, למשל יוזמתו של מתפלל המבקש להפיץ חידושי תורה או לזכות את הרבים, הרי בעולם הציוני דתי אפשר למצוא עולם ממוסד ומאורגן יותר של עלונים הפונה כתעשייה עיתונאית כמעט לכל דבר ועניין אל קהל המתפללים. אם העלונים החרדיים, למעט עלוני חב"ד, מינימליסטיים לרוב בעיצוב שלהם וממוקדים בדברי תורה, הרי בכל הנוגע לקהלי המתפללים הציוניים דתיים המדובר בעלונים שחלקם ניתן לראותם כעיתונים לכל דבר, כלומר חוברות מאוגדות ומעוצבות כדבעי, שהטקסטים בהם הם רק אולי קצרים יותר, מגזריים לרוב, צבעוניים ומושקעים. בחלק מהעלונים אף אפשר לראות כי המדובר במערכת לכל דבר, עם מחלקת הפקה, הפצה, ניהול וגם יו"ר. באחד העלונים אף מצוין שמו של המייסד שכבר פרש כנהוג בעיתונות הכללית.

 

אני מבקש למקד את מבטי בעלונים בחברה הציונית הדתית. ראשית, משום שהמדובר בקהל שאליו מגיע מגוון רחב של עלונים כמעט ללא הבדל מגזר ומגדר. בנוסף, המדובר בקהילות מתפללים שהטקס בו פתחתי, במינונים שונים ובמזג מגוון, מאוד בולט בהן.  אך יותר מכל: המדובר בקהל שעלוני השבת המגיעים אליו גם מכילים תכנים מגוונים: הגות, פרסום, עצה וגם דבר תורה.

 

היחס לעלוני השבת תופס מקום מורכב בחלוקה שבין שני דפוסי בתי כנסת. קל לזהות הבדל מאוד ברור בין בתי כנסת המזוהים עם קהל שמרני המזהה עצמו לא פעם כ"תורני" לבין קהל המזהה עצמו כפתוח יותר. ההבחנה הזו עוברת לא רק ביחס לכיסוי הראש לנשים וגברים או לשאלת המינון של הלימודים התורניים בחיי היומיום. גם ביחס המופגן לתפילה ואין כמו הדרת או הכלת העלונים כדגל לעניין זה. וכך קהילות המבקשות להדגיש את זהותן התורנית תנסנה לאסור או להגביל את קריאת העלונים בזמן התפילה. לאסור כמשמעו. אם תקרא בעלון יכול והגבאי או רב המקום יעירו לך. להגביל משמעו לרוב למנוע את הגעת העלונים לבית הכנסת או לכל הפחות לתזמן את חלוקתם לאחר התפילה. זהו פתח מעניין למעין שוק אפור של כאלה המצליחים להשיג עלונים לקריאה מוכמנת בתפילה. מנגד, קהילות ליברליות יותר תעלמנה עין. כאן נמצא כי שעת התפילה - והמדובר לרוב בתפילת ליל שבת, המחולקת לשלושה חלקים:  מנחה, קבלת שבת וערבית – תהפוך לשעת קריאה. בבתי כנסת בהן יש עזרת נשים מוגבהת מעידות היושבות בהן כי לעתים נדמה להם כי קהל הגברים יותר קורא ממתפלל. כיצד אפשר להסביר זאת? כיצד אפשר להסביר לא רק את הפופולאריות של עלוני השבת אלא גם את המקום הבולט אותו הם תופסים בתפילה עצמה?

 

עלוני השבת מפגישים בין מוסד 'דבר תורה' למוסד 'התפילה'. הראשון מוכר מחיי תנועות הנוער ובתי החינוך הציוניים דתיים. אמירת דבר תורה מזוהה עם מעין חובה רוחנית שנועדת לרוב לשוות לחוויה החברתית של מפגש חברים משמעות רוחנית עודפת. כך גם לגבי השבת עצמה.  עלוני השבת אמורים להיות מעין מחצבה זמינה של דברי תורה מהם יכולים המתפללים לחפון לעצמם אל ארוחת השבת. המוסד השני, 'התפילה' הוא פרקטיקה שגרתית, ההופכת לחגיגית משהו ביום השבת, עת מתכנס קהל רב, וקבוע לרוב, של מתפללים בבית הכנסת. המפגש בין מוסד דבר התורה בדמות עלוני השבת לתפילה החגיגית בציבור מלמד לא מעט על המתרחש בבית הכנסת הציוני-דתי בזמננו ועל הציבור הפוקד אותו.

 

ראשית, המדובר בציבור הצורך זהות. לא מעט מעלוני השבת המושקעים עוסקים בדיווח על החברה הציונית הדתית וטיפוח זהותה המובחנת. ההתפתחות המואצת של עלוני השבת במגזר הציוני הדתי מלמד על הצורך הגדל בחברה הציונית הדתית ההולכת ומתגוונת לדבר אל עצמה על עצמה כחלק מדמיון זהותה. עלוני השבת הם חלק בלתי נפרד מהשפה המגזרית. הם גם כתובים בשפה וסביב נושאים המעניינים את המגזר ומשמשים מעין בימה משותפת לגוונים אידיאולוגים רבים אך לטעם תרבותי-דתי אחיד יחסית שלא לדבר על הרצון בסימון גבולותיו. עצם הדיבור על "מגזר" הוא חלק מהעניין הזה, כמו גם המבט המופנה ממנו לא פעם החוצה או פנימה אל תופעות עמן הוא מתחכך או שאותן הוא מכיל. דוגמה לניסיון בסימון גבולות המלווה גם בהידמות לעיתונות הכללית הם מדורי רכילות כשרה. מדורים אלה, המצויים לרוב בחוברות עיתונאיות של ממש המשווקות אל תוך בית הכנסת כחלק מעלוני השבת, עוסקים בנראות של בני ובנות המגזר באירועים שונים. כך גם אפשר ללמוד על התפתחות תרבות של ידוענים דתיים, רבנים ואנשי הגות בחברה הציונית הדתית. עלון המכבד עצמו הוא עלון שהכותבים בו מוכרים לציבור, ומי שרואים עצמם כמכובדים במגזר לא אחת ישתמשו בקשריהם אל עורכי העלונים או במשרדי יחסי ציבור כדי להנכיח את שמם כמי שנראו בברית של משפחת כהן.

 

עיון בעלוני השבת הנפוצים בציבור הציוני הדתי גם מלמד כי עורכי העלונים רואים את קהל היעד שלהם כציבור מבוסס יחסית, מתייר, נופש, מחפש פתרונות דיור ולימוד מתקדמים. מבט בפרסומות הללו מלמד גם הגיאוגרפיה של הציבור הציוני הדתי. זאת גיאוגרפיה שאינה מתחשבת בקווים ירוקים או אחרים. היא נמדדת בקרבה ומרחק לאזורי תעסוקה עירוניים. ככלל, עלוני השבת המופצים בציבור הציוני הדתי הפכו מזה זמן רב לאחד מאמצעי התקשורת המסחריים הבולטים. אינני יודע על האפקטיביות של השיווק, אך אני מניח כי השוק הפרטי, המחזיק בכלי מדידה, לא היה משלם לפרסום בעלונים אלו, המחולקים למעשה בחינם לכל דורש, ללא ההכרה באפקטיביות השיווק. 

 

אם נסכם את הדברים עד כאן נאמר כי עלוני השבת לפחות בחברה הציונית הדתית הפכו לא רק לבימת שיח ציבורי בולט אלא גם לחלק מתרבות שניתן לכנותה "תרבות הפנאי בתפילה". אני מבקש קצת לעמוד על נקודה זו, שכן יש לה משמעות הנוגעת לדתיות הציונית הדתית. 

 

עלוני השבת מלמדים לא מעט על מעמדה המורכב של התפילה בחלקים מהציבור הציוני-דתי בישראל. מצד אחד המדובר בציבור המחונך מילדותו לחשיבות התפילה. הוא לומד על הערך של התפילה, על המחוות הרצויות בה, על המיומנות הנדרשת בה. ואולם עלוני השבת חושפים בעיה לא פשוטה בקרב ציבור שסף הגירוי הפוסט-מודרני שלו הולך ונעשה גבוה יותר ויותר. דומה כי כבר "סוציולוגים" קדמונים, בדמות חכמי ישראל עמדו עליה: אל תעשה תפילתך קבע, אמרו. אך הפתרון שהציעו היה "אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא". כלומר הפתרון הוא בכלים מסורתיים של חיזוק התפילה עצמה, אם באמצעות מחוות, אם באמצעות שיתוף הציבור, אם באמצעות כוונות וכיו"ב. אך היה זה כבר מקס ובר שהבין כי כל דפוס כריזמטי סופו להפוך לשגרה ולהתעייף. התפילה שהיא טקס רוטיני הנסמך על מלל רוטיני ובחברה המקדשת את הרוטיניות הזו.

 

התפילה הארוכה יחסית בציבור, בתום שבוע עבודה, בהתכנסות החברתית שכמו שוברת את השגרה, יש לה פוטנציאל רב להיות כריזמטית. אך גם לכריזמה הזו יש גבולות. בשלב כלשהו גם היא הופכת למשעממת. בחברה פוסט-מודרנית בה סף הגירוי והקשב נמוך ממילא, בחברה בה יש לא מעט המתמודדים עם ההתמכרות לחדשות, לקבלת מיילים, לפייסבוק, ובקיצור לתרבות המסכים, תפילת השבת הרוטינית – הנשברת מפעם לפעם בניגונים רוטיניים לא פחות - היא אתגר גדול. שכן, יש לזכור את המובן מאליו: בשבת אסור להשתמש למשל בעזר המוכר מסביבת התפילה הפוסט-מודרנית: הטלפון הנייד החכם. בשבת אי אפשר לשלוח בבית הכנסת האורתודוקסי הודעות סמס בתפילה או סתם לגלוש בין תפילת הלחש לחזרת שליח הציבור בתפילת שמונה עשרה. שבת כשמה כן היא - שבת. 

 

אולי בעטיה של סיבה זו הפכו עלוני השבת בציבור הדתי-מודרני למפותחים מאוד. דומה כי יש צורך עמוק בהם, לא בשל בעיות הזהות הקשות, אלא בשל הבקע שאותו הם ממלאים. זהו הבקע שבין השבת ותפילותיה הרוטיניות לבין נטרול תרבות המסכים בשבת. בדיוק בבקע הזה נכנסים עלוני השבת. עלוני השבת הם המסך של היהודי הדתי. לעתים אני משתהה כיצד המתפלל לידי, ואני עצמי, מסוגלים לקחת שוב ושוב את עלון השבת שרק קראנו בו לפני רבע שעה או פחות ולחפש בו עוד מילה, עוד ויזואליה, עוד שאלה ותשובה קצרה שעליה ניתן יהיה לדבר. ואז אתה מבין עלוני השבת הם הסמארטפון של השבת. הם האינטרנט של השבת. כדי להשלים במשהו את ההקבלה הזאת כדאי להיזכר בתמונות הבאות מפעם לפעם עם מכירתו של פריט טלפון חכם חדש בעולם: התורים, הצפיפות, הריצה אל החנות. תמונות מוקצנות ביחס לסצנה בה פתחתי את המאמר אך במידה רבה גם מקבילות לה.

 

מה שמעניין הוא שקיים הבדל עמוק בין הזירה הגברית לנשית בכל הנוגע לשימוש בעלוני השבת. גברים נוהגים לעיין בעלוני השבת תוך כדי התפילה. נשים דומה כי דוחות את הקריאה לאחר התפילה. יכול והסיבה לכך היא פשוטה: ראשית, נשים כמעט ולא מגיעות לתפילה ליל שבת בבית הכנסת הציוני הדתי. בנוסף, עלוני השבת ממוקמים לא פעם באזורים גבריים שהנגישות אליהם מעזרת הנשים היא מוגבלת. יתרה מזו: מקומה של האישה עצמה בעלוני השבת הוא מוגבל. מעט עלונים נותנים לה מקום בשיח שלהם. אך יכול ויש סיבה נוספת. דומני כי בכל הנוגע לפרקטיקת התפילה היא מוצאת מקום רוחני יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. רפורמה רוחנית של התפילה לא תגיע מהכיוון הגברי. היא תגיע מהכיוון הנשי. מעניין לציין כי הביקורת הקשה ביותר כנגד הסמארטפון של השבת מגיעה מכיוונם של נשים הרואות בדבר דפוס לא חינוכי שלא לדבר על לא רוחני. 

 

עלוני השבת הם אכן אתגר לרוטינת התפילה. ועל כך יעיד המאבק העיקש מצד גבאים ורבנים בבתי כנסת שונים להגבלת הפצתם ולכללים בדבר הכנסתם לבית הכנסת. אך יכול והם גם פתרון ברוח הזמן להחזקת קהילות המתפללים במקום. דומני כי במידה רבה אפשר לראות בהם את אחד משומרי השער למוסד התפילה בציבור בשבת. פעם היו אלה חידושי הצליל והנגן שתפסו מקום במאבק על ליבו של המתפלל בבית הכנסת, כעת אלה חידושי התורה, ההגות והפרסום בעלוני השבת המותירים אותו במקום.