זו שאלה מצויינת אך כידוע אנו בימים אלו אנו מודים לקב"ה על כך שהגענו לא"י. עברו עלינו תקופות קשות בגלות וחז"ל התריעו שא"י נקנית בייסורים וזהו חלק בלתי נפרד מקניינה של ארץ אבותינו. עלינו להתפלל לבורא עולם שהגאולה השלמה בוא תבוא ושנזכה כבר בפסח זה לנוטריקון אתרו"ג – אמונה שלימה, תשובה שלימה, רפו"ש וגאולה שלמה. תפילתי לבורא עולם שהשקט והשלווה ישובו לפקוד את אזורנו ובפרט את אזור הדרום.

  

 

נקודה ראשונה מתקשרת לשאלתך הקודמת והיא שהשנה עלינו לקרוא לכל אזרחי המרכז והצפון להציע לקרוביהם ולמכריהם ולכל דכפין הדר באזור הדרום ובטווח הטילים לבוא ולהתארח בחג או במהלך ימי חול המועד על מנת שירגישו אף הם בני חורין. עניין נוסף בו הרהרתי לאחרונה הוא הפרשנות הידועה למילה פסח – פה-סח; חז"ל ראו בדיבור כלי חשוב להנחלת המסורת מאב לבנו וציינו בהקשר זה ש"כל המרבה הרי זה משובח" ... בדורנו אנו, ואינני מתייחס כעת ספציפית לליל הסדר או לעניין יציאת מצריים שכחנו כבר מהקשר הבלתי אמצעי של הדיבור איש עם רעהו. עם התפתחות הטכנולוגיה עברנו לכלים, שהם אולי יעילים ומסייעים, אך אין תחליף לפה הסח של איש עם רעהו ואולי זה המקום והזמן לעורר נקודה זו.

 

 

אל לו לבית הכנסת להיות רק בית תפילה אלא מרכז קהילתי תורני. לקיים מערכת פעילויות מגוונות לאנשים נשים וטף. להיות מוקד מפגש קהילתי שיהווה אטרקציה גם עבור מי שאינו דתי, ובבוא הקהל הרחב אל בית ה' נקפיד ליתן לכל אחד ואחד מהבאים בשעריו יחס אישי. יתכן ויש מקום להכריז על "מבצע" ארצי של "שכן מביא שכן" – כל מתפלל ינסה להשפיע על שכן, מכר, חבר אחד לבוא לתפילה אחת בחג. אני מאמין שיש לקמפיין מעין זה פוטנציאל גדול.

 

 

כל מקרה לגופו. אין לכך כללים מפורשים. יש נושאים שהם בתחום רב השכונה ויש עניינים פנימיים של ביה"כ שהם בודאי בסמכות רב ביה"כ.

 

 

ודאי שכן. כל השנה ובפרט בערבי שבתות ומועדים. האחריות על ועד ביה"כ והנהלתו. אני נגד התנדבות בעניין זה אלא יש למנות איש נקיון בתשלום – כשם שמשלמים על שאר ההוצאות דוגמת חשמל ומים – כדי שתהיה לו אחריות אישית לכך. בית כנסת הוא 'בית האלוקים' ועליו להיות צח ונקי שהרי כתוב "זה אלי ואנווהו", על אחת כמה וכמה לכבוד חג הפסח.

 

 

מחלוקת על רקע הלכתי הרי היא בדרך כלל לשם שמים וראוי כי תובא בפני הרב להכרעה. מחלוקות פרקטיות אם הם קשורות לניהול ואדמינסטרציה הרי שמקום הכרעתם הוא חברי ההנהלה או הועד וכידוע "אחרי רבים להטות".

 

 

אני בהחלט מכיר כואב ודואב את הסוגיה. קיבלתי אינספור פניות בעניין ללשכתי וכל אימת שאני פוגש ראשי מועצות דתיות, ראשי ערים, תורמים שבכוונתם להקים בתי-כנסת או גבאים, אני מפציר בהם לעשות כל שביכולתם על מנת להנגיש את בתי הכנסת לציבור הנכים. זו מצווה מן המובחר לתרום למטרה הזו וכל מי שפועל לכך תבוא עליו הברכה שלא יזקק הוא ובניו אחריו לאמצעים הללו. יעמוד על הברכה השר לשירותי דת רבי יעקב מרגי אשר שם הנושא לנגד עינו ופועל נמרצות בעניין למען ציבור הנכים.

 

 

ישנו פתגם עממי ידוע אבק אינו חמץ ואשה איננה קרבן פסח. אני סבור שכל מילה נוספת מיותרת ואין צורך להכביר במילים.

 

 

כידוע בליל הסדר חוצים את המצה לשניים, בעצם במו ידינו אנו שוברים אותה, ומטמינים את האפיקומן ולאחר מכן, נאכל את האפיקומן אחרון כדי שישאר טעמו בפינו. כך גם אם יש שבר חברתי, כלכלי או בטחוני, כמו שידינו שברה את המצה, יד ה' היא שיוצרת השבר אך אותה היד היא גם זו שמטמינה לנו את הטעם הטעים שיוותר עמנו לאורך זמן. גם האיום מאירן הוא שבר אך אולי הוא זה שיביא לנו את הגאולה. "מצה" עולה בגימטריה 135 איך נבצע "יחץ" הרי לא ניתן לחצות 135 באופן שווה? הכי קרוב שנוכל לחלק זה 68+67. 68 עולה בגימטריה "חיים" ו-67 בגימטריה יוצא "טובים" – כשנחצה את המצה נגלה בעצם שאין זה שבר אלא "חיים טובים".

 

ברכתי, לכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, לגבאי ומתפללי בתי הכנסת שיזכו לחיים טובים ארוכים ונעימים, ושנזכה כולנו לאכול במהרה מן הזבחים ומן הפסחים בטהרה בבית מקדשינו, אכי"ר.