הילד שהקשיב לקירות
- פרטים
- קטגוריה: מהניוזלטר
- פורסם בחמישי, 19 דצמבר 2024 10:43
- נכתב על ידי איגוד בתי הכנסת
"יש הרבה דברים שאנשים לא יודעים על בתי כנסת ישנים," אמר סבא שלום לנכדו דביר, כשישבו יחד על הספסל האחורי בבית הכנסת הגדול בירושלים. "אבל אתה יודע מה הכי מיוחד בהם? שלכל אחד יש סיפור, והקירות... הקירות זוכרים הכל."
היה זה יום שישי רגיל לכאורה, אבל עבור דביר, ילד בן אחת עשרה עם סקרנות בלתי נדלית, שום דבר לא היה רגיל כשהוא היה עם סבא שלום. במיוחד לא בבית הכנסת הזה, שסבא שימש בו כגבאי כבר ארבעים שנה.
"איך קירות יכולים לזכור?" שאל דביר, מביט בקירות האבן העתיקים שהתנשאו לגובה. "הם הרי רק אבנים."
סבא שלום חייך את החיוך המיוחד שלו, זה שתמיד הופיע כשהוא עמד לספר סיפור. "אה, אבל אלו לא סתם אבנים. כל אבן כאן ספגה אלפי תפילות, דמעות של שמחה ועצב, סיפורי ניסים ונפלאות. ואם מקשיבים טוב, ממש טוב - אפשר לשמוע אותם מספרים."
דביר הביט בסבו בספקנות. "אתה סתם ממציא," אמר, אבל בכל זאת הטה את אוזנו לכיוון הקיר הקרוב.
"אתה יודע," אמר סבא שלום, "לפני שלושים שנה בדיוק, הקיר הזה שאתה מקשיב לו עכשיו, היה עד לאחד הסיפורים המופלאים ביותר שקרו כאן. זה היה בדיוק בתקופה הזו של השנה, כשהגשמים הראשונים החלו לרדת..."
דביר התכרבל בחולצת הצמר שלו. בחוץ באמת החל לטפטף, והגשם הקל יצר מנגינה עדינה על החלונות הגבוהים של בית הכנסת.
"מי היה מעורב בסיפור?" שאל בסקרנות.
"אה," חייך סבא, "זה מתחיל עם אדם אחד, שקראו לו מנחם מנדל קרמר. הוא היה יהודי מיוחד במינו. איש עסקים גדול, אבל עוד יותר מזה - הוא היה בעל חסד עצום. רק שאף אחד לא ידע את זה. הוא היה מהאנשים שעושים הכל בסתר, בשקט בשקט, שאפילו היד השמאלית לא יודעת מה היד הימנית עושה."
"כמו הצדיקים הנסתרים?" שאל דביר בהתלהבות. הוא תמיד אהב סיפורים על צדיקים נסתרים.
"בדיוק," הנהן סבא. "אבל הסיפור שלנו לא מתחיל איתו. הוא מתחיל דווקא עם נער צעיר, בערך בגיל שלך, שהגיע יום אחד לבית הכנסת הזה בדיוק. קראו לו יונתן..."
יונתן לוין היה ילד שקט, כזה שקל לפספס בהמולה של בית הכנסת בליל שבת. הוא היה מגיע כל ערב שבת עם אביו, מתיישב בשורה האחרונה ומביט סביב בעיניים סקרניות. אבל מה שאף אחד לא ידע, זה שיונתן היה מגיע גם באמצע השבוע, לבד, בשעות אחר הצהריים השקטות.
"בהתחלה חשבתי שהוא סתם מחפש מקום שקט להכין שיעורי בית," סיפר סבא שלום. "הרבה ילדים עושים את זה. בית הכנסת שקט בשעות האלה, חמים בחורף וקריר בקיץ. אבל יום אחד שמתי לב שהוא לא מביא איתו ילקוט או ספרים. הוא פשוט היה יושב שם, על הספסל האחרון, ומקשיב."
"מקשיב למה?" שאל דביר. "הרי אין תפילות באמצע היום."
"זו בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי," המשיך סבא. "בתור גבאי, הייתי צריך לדעת מה קורה בבית הכנסת. אז יום אחד ניגשתי אליו."
סבא שלום עצר לרגע, וחיוך רחב התפשט על פניו. "אתה יודע מה הוא אמר לי? 'אני מקשיב לקירות'. בדיוק כמו שאתה עשית עכשיו. הוא אמר שהוא מרגיש שהקירות האלה מספרים לו סיפורים."
דביר הביט בסבו בהשתאות. "ומה עשית?"
"במקום לחשוב שהילד מדמיין או סתם ממציא סיפורים, החלטתי להקשיב לו. התיישבתי לידו ושאלתי אותו מה הקירות מספרים לו. והתשובה שלו... אה, התשובה שלו שינתה הכל."
"יונתן סיפר לי שהוא מרגיש שהקירות מספרים לו על כל האנשים שהתפללו כאן לפניו. על החתן שעמד מתחת לחופה בדיוק במקום שבו אנחנו יושבים עכשיו, על האבא שבירך את בנו בברכת כהנים בפעם הראשונה, על הקדיש הראשון שאמר יתום קטן."
"הוא היה יושב כאן שעות," המשיך סבא, "ופשוט מקשיב. לפעמים היה רושם דברים במחברת קטנה. כששאלתי אותו למה, הוא אמר: 'כי אסור שהסיפורים האלה יישכחו.'"
דביר הביט סביב בהתרגשות. פתאום בית הכנסת נראה לו אחרת לגמרי. כל ספסל, כל חלון, כל אבן בקיר - כולם נראו כאילו הם מספרים סיפור משלהם.
"אבל זה לא הסוף," אמר סבא שלום. "יום אחד, כשישבתי במשרד שלי, שמעתי קולות מוזרים מהאולם המרכזי. זה היה באמצע היום, בשעה שבית הכנסת בדרך כלל ריק. יצאתי לבדוק, וראיתי את יונתן עומד ליד אחד הקירות, מדבר עם מישהו."
"עם מי הוא דיבר?" שאל דביר בסקרנות.
"זה היה מנחם מנדל קרמר," אמר סבא. "הוא עמד שם, לבוש בחליפה יקרה, ומקשיב בריכוז לילד הקטן שמספר לו על הקירות שמדברים. חשבתי שהוא יצחק, או לפחות יחייך בנימוס וילך. אבל במקום זה, ראיתי דמעות בעיניו."
"מסתבר שמנחם מנדל קרמר היה מגיע לבית הכנסת באותן שעות שקטות כדי להתפלל ביחידות," המשיך סבא שלום. "הוא היה איש עסוק מאוד, ולפעמים היה קשה לו להגיע בזמני התפילות הרגילים. אבל באותו יום, כששמע את יונתן מספר על הקירות, משהו בו השתנה."
"מה קרה?" שאל דביר, נשען קדימה בהתרגשות.
"מנחם מנדל ביקש מיונתן שיספר לו עוד. והילד הקטן הזה, בלי שום מבוכה, התחיל לספר על כל מה שהוא 'שמע' מהקירות. הוא סיפר על משפחה ענייה שהתפללה כאן לפני שלושים שנה, על אבא שלא היה לו כסף לחתן את בתו, על ילדים שלא היה להם מה לאכול..."
"ואז מנחם מנדל שאל אותו: 'ומה עוד הקירות מספרים לך?' ויונתן אמר משהו שאף פעם לא אשכח. הוא אמר: 'הם מספרים גם על האנשים שעוזרים בשקט. על אלה שמשאירים מעטפות עם כסף מתחת לדלתות בלילה, על אלה שמשלמים שכר לימוד בלי שאף אחד ידע, על אלה שקונים אוכל למשפחות ומשאירים בפתח הבית.'"
דביר ראה איך עיניו של סבו מתלחלחות. "ומה קרה אז?"
"מנחם מנדל עמד שם, שותק. ופתאום הוא שאל את יונתן: 'ואיך אתה יודע את כל זה?' ויונתן ענה בפשטות: 'כי אנחנו היינו אחת מהמשפחות האלה. לפני שנתיים, כשאבא שלי איבד את העבודה, מישהו שילם את שכר הדירה שלנו במשך חצי שנה. אף פעם לא ידענו מי. אבל הקירות יודעים.'"
סבא שלום השתתק לרגע, מנגב את עיניו במטפחת שהוציא מכיסו. "מה שיונתן לא ידע, זה שהאיש שעמד מולו, מנחם מנדל קרמר, היה זה ששילם את שכר הדירה של משפחתו. הוא היה האיש שעזר למאות משפחות במשך שנים, תמיד בסתר, תמיד בשקט."
"באותו יום," המשיך סבא, "קרה משהו מיוחד. מנחם מנדל התיישב ליד יונתן על הספסל האחרון, והם ישבו שם שעות, מקשיבים יחד לקירות. הילד סיפר והאיש העשיר הקשיב, ולפעמים היו שותקים ביחד."
"מאז, בכל יום רביעי אחר הצהריים, היו שניהם נפגשים כאן. יונתן היה מספר סיפורים חדשים שהקירות לחשו לו, ומנחם מנדל היה מקשיב. לפעמים היה מוציא פנקס קטן ורושם משהו. אחר כך היינו שומעים על עוד משפחה שקיבלה עזרה פתאומית, על עוד חתונה שפתאום היה לה מימון, על עוד ילד שפתאום היה לו כסף ללימודים."
"אבל הדבר המדהים ביותר," המשיך סבא שלום, "התרחש בדיוק לפני עשרים שנה. יונתן כבר היה נער בר מצווה, עדיין מגיע בקביעות לבית הכנסת. יום אחד הוא בא אלי נסער כולו."
"'סבא שלום,' הוא אמר לי בהתרגשות, 'הקירות מספרים לי משהו חדש. הם אומרים שמשהו עומד לקרות, משהו גדול.'"
דביר הזדקף בעניין. "מה הם סיפרו לו?"
"הוא אמר שהקירות מספרים על סכנה גדולה שמתקרבת לבית הכנסת. באותה תקופה היו גשמים חזקים במיוחד בירושלים. יונתן אמר שהוא שומע את הקירות 'בוכים', שהם מרגישים חלשים."
"תחילה חשבתי שזה דמיון של ילד. אבל משהו בדרך שהוא אמר את זה גרם לי לקחת אותו ברצינות. הלכתי למנחם מנדל וסיפרתי לו. הוא מיד הזמין מהנדס לבדוק את המבנה."
"ומה המהנדס מצא?" שאל דביר בקול רועד.
"המהנדס גילה שהיסודות של בית הכנסת נחלשו מאוד בגלל הגשמים. הוא אמר שאם לא יחזקו אותם מיד, כל המבנה עלול לקרוס. העלות של התיקונים הייתה עצומה - מיליוני שקלים."
"מנחם מנדל לא היסס לרגע. הוא מימן את כל העבודות, אבל היה לו תנאי אחד: שאף אחד לא ידע שזה הוא. 'תגידו שזה תרומה של קבוצת תורמים,' הוא אמר. 'אני לא רוצה שידעו שזה אני.'"
"העבודות נמשכו חודשים ארוכים. בכל יום, יונתן היה מגיע לראות את ההתקדמות. הוא היה אומר שהקירות כבר לא בוכים, שהם מתחילים לשיר שוב."
"וכשהעבודות הסתיימו," המשיך סבא שלום, "מנחם מנדל עשה משהו מפתיע. הוא ביקש שיקבעו לוח שיש קטן, בפינה הכי נסתרת של בית הכנסת. על הלוח נכתב משפט אחד: 'הקירות האלה שומעים ומספרים - לזכר כל עושי החסד בסתר.'"
דביר קם ממקומו בהתרגשות. "איפה הלוח הזה? אני רוצה לראות אותו!"
סבא שלום חייך. "בוא," אמר, "אני אראה לך. אבל קודם, תנחש מי האיש שיושב כל בוקר בשורה השלישית, ליד החלון?"
"מי?"
"יונתן. הוא כבר לא ילד קטן כמובן. היום הוא מנהל קרן צדקה גדולה, שעוזרת למשפחות נזקקות. והוא עדיין מקשיב לקירות."
"ומה קרה עם מנחם מנדל?" שאל דביר כשהלכו לכיוון הפינה הנסתרת.
"אה," נאנח סבא שלום, "מנחם מנדל נפטר לפני עשר שנים. בהלוויה שלו התגלו דברים מדהימים. מאות אנשים הגיעו, וכל אחד סיפר על עזרה שקיבל ממנו בסתר. אבל אתה יודע מה הכי מעניין? בצוואה שלו הוא כתב שכל הונו יועבר לקרן מיוחדת."
הם הגיעו לפינה מרוחקת, מאחורי ארון הקודש. שם, על הקיר, היה קבוע לוח שיש קטן ועליו המילים שסבא ציטט.
"הקרן הזאת," המשיך סבא, "היא בדיוק הקרן שיונתן מנהל היום. והתנאי היחיד שמנחם מנדל רשם בצוואה היה שכל העזרה חייבת להינתן בסתר, בדיוק כמו שהוא נהג כל חייו."
דביר עמד מול הלוח הקטן, מעביר את אצבעותיו על האותיות החרוטות. "ומה עם הקירות?" שאל. "הם עדיין מספרים סיפורים?"
"תנסה להקשיב," חייך סבא. "אבל הפעם, תקשיב באמת. לא רק עם האוזניים, אלא עם הלב."
דביר עצם את עיניו והניח את ידו על הקיר. לרגע ארוך שרר שקט. ואז, בקול שקט, כמעט לחישה, אמר: "אני שומע משהו."
"מה אתה שומע?" שאל סבא ברכות.
"אני שומע... אני שומע בכי של מישהו. אבל גם צחוק. ותפילות. המון תפילות. ואני שומע... אני שומע מישהו שר."
סבא שלום הניח יד על כתפו של נכדו. "כן," אמר בשקט. "זה הניגון של בית הכנסת. הניגון של כל התפילות, של כל הדמעות, של כל השמחות. של כל מעשי החסד שנעשו כאן בסתר."
"וזה לא נגמר," המשיך סבא. "כל יום נוספים עוד קולות, עוד סיפורים. כל תפילה, כל מעשה טוב, כל דמעה וכל חיוך - הכל נספג בקירות האלה. והם ממשיכים לספר למי שיודע להקשיב."
בחוץ החל להחשיך, והשמש השוקעת שלחה קרניים אחרונות דרך החלונות הגבוהים, יוצרת דוגמאות של אור וצל על הקירות העתיקים. דביר הביט סביב בעיניים חדשות.
"סבא," אמר לפתע, "אני חושב שאני רוצה לבוא לכאן יותר. לא רק בשבת. אני רוצה... אני רוצה ללמוד להקשיב כמו יונתן."
סבא שלום חייך. "אתה יודע," אמר, "יש עוד הרבה סיפורים שהקירות האלה יכולים לספר. אולי בפעם הבאה שתבוא, הם יספרו לך משהו חדש לגמרי."
כשיצאו מבית הכנסת, השמש כבר שקעה לגמרי. אבל לדביר נדמה שהוא עדיין שומע את הניגון החרישי של הקירות, ניגון של דורות של תפילות, של חסד, של סיפורים שממשיכים להדהד.