חוויותי מבתי הכנסת בניו יורק: המטוס יחכה לכם במוצ"ש
- פרטים
- קטגוריה: מהניוזלטר
- פורסם בשני, 20 יולי 2015 14:14
- נכתב על ידי יוסף שי
ידידיה מאיר, עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו'בשבע', ביקר בארצות הברית, וכאדם שהמסורת היהודית מהווה חלק מרכזי בזהותו האישית הלך להתפלל לא בבית כנסת הסמוך למקום בו התארח, אלא ללא פחות מעשרה בתי כנסת. התנהגות סבירה למי שעוקב אחרי האיש.
אז מה 'גילה' מאיר בבתי הכנסת בחו"ל שאינם בארץ? מלבד ה'מחיצות השקופות', 'נוסח קרליבך המשוכלל', ו'המגה קידוש' ממנו טעם, עולה אבחנה מהותית בין שני סוגי בתי הכנסת, שלא לומר הקהילות היהודיות בארץ ובחו"ל.
בבית הכנסת המפואר בחו"ל [שזו גם נקודה עליה יש להתעכב], נוהגים לברך כל אחד כמעט על כל דבר כפי שהוא כותב בהומור. מה זה מוכיח? הקהילתיות שם מהווה אלמנט דומיננטי בחייהם של היהודים. את הקהילתיות הזו, כך דומה, ניתן היה להעתיק גם למחוזותינו. התפילה החטופה בשטיבל בשבת בבוקר, או הדפוס הרוטיני בבית הכנסת השכונתי, אינם תופסים בארה"ב שם הדרשה של הרב כמו שכותב מאיר, הופכת ל'נאום של חייו'.
אז הנה תיאורו של מאיר:
שבת נתקפתי בבולמוס בתי כנסת. רציתי להכיר מקרוב את החיים היהודיים במנהטן, אז ביקרתי בלא פחות מעשרה בתי כנסת שונים בעיר (כולם אורתודוכסיים, ברוך השם, וזה לא היה קל. רק באמריקה אתה יכול לראות בניין שעליו כתובות באותיות גדולות המילים “בית כנסת בית רבן”, לשמוח כי זה נשמע משהו ישיבתי וישן, ואז לגלות על הדלת מודעה שמבשרת שהחזן השבת הוא ליסה אהרונוביץ’).
אז מה התחושות שלי, אחרי כמניין בתי כנסת? שאפשר לרדת עליהם בציניות של צברים, ואפשר להתרגש מהם עד דמעות. אני בוחר באפשרות השנייה. יש לא מעט דברים שהייתי מייבא ארצה אל בתי הכנסת שלנו.
נתחיל בקהילתיות. מדובר באנשים שמשקיעים מעל ומעבר ביהדות שלהם. השבת היא באמת היום הרוחני המרכזי בלו”ז השבועי שלהם, והביקור בבית הכנסת הוא באמת העיקר של השבת עבורם. זה הפריים – טיים היהודי השבועי שלהם, ומרגישים את זה בכל רגע באוויר.
אז אפשר ללעוג לבתי הכנסת המפוארים האלה, אבל אפשר גם להבין שהם משקיעים כל כך כי זה חשוב להם. כל בית כנסת מפעיל המון מסגרות, לפי גילאים. יש מקום לעגלות תינוקות ומקום לכיסאות גלגלים. יש קידוש לנוער ויש שיעור לבני 2-4 , שלא קשור בכלל לבית המדרש של בני 4-6 ולחוג פרשת השבוע של בני 6-8 .
הכול מאורגן, מתוקתק, מושקע. יש שם חדר קריאה לילדים בזמן התפילה, חדר משחקים, חדר הנקה, חדר החתלה (וחדר גרעפסים?).
גם איחולי המזל-טוב של הגבאי משודרגים. לא רק לידה של תינוק חדש או חתונה זוכות ב”מַזֶל טוב!” מפי כל המתפללים. בשבת האחרונה ציינו באחד מבתי הכנסת במנהטן ימי הולדת של חברי הקהילה, כמובן לפי התאריך העברי, וגם נסיעה של בחור צעיר שיוצא לישראל ללמוד תורה במשך שנה. כשהרשימה התארכה עוד ועוד, היה שלב שבו חשבתי שיכריזו מזל טוב גם על זוג שרק התחיל לצאת השבוע.
לשכלל את קרליבך
גם נוסח התפילה זוכה לטיפול ולמחשבה. שמעתי שם נוסח קרליבך משוכלל יותר. לא רק המנגינות הקבועות והנדושות. החזן בשחרית, למשל, השתמש ב”ממקומך” השני, הפחות מפורסם, וזה עבד נהדר. הדרשה הייתה גם היא זרה ואחרת, ומעוררת מחשבה. הרב שניגש לדרשת שבת שגרתית נתן את נאום חייו. מעניין אם גם בשבת הבאה הוא ייתן את נאום חייו. כנראה שכן.
זה היה שואו מהוקצע, כתוב ומוכן מראש, עם התחלה מסקרנת, שיאים רגשיים, רעיונות מקוריים וסיום שכרך את הכול ביחד. שיעור ברטוריקה. זה היה יפה. יפה מדי. בקיצור, אמריקני.
ואני כבר לא מדבר על הכנסת האורחים וההזמנות לסעודות. ספרתי. הייתה דקה שבה קיבלתי שלוש הזמנות לסעודות אצל שלוש משפחות שונות בשבת בבוקר. זה באמת היה נדיב ומחמם לב, רק מי יכול להכניס עוד משהו לפה אחרי המגה-קידוש של בית הכנסת?
טוב, כאמור בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. כי יכולתי גם לכתוב כאן על מה שפחות אהבתי. למשל, טרנדים מודרניים מדי וליברליים מדי, שבקרוב בטח יגיעו לארץ הקודש, למרבה הצער. אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל תזכרו איפה קראתם לראשונה על הפולמוס הבא שיסעיר את המגזר בעוד כמה שנים: המחיצות השקופות.
אבל עזבו אתכם מייבוא טרנדים, מה עם ייבוא היהודים האלה בעצמם? שמעתי את מתפללי בית כנסת ‘לינקולן סקוור’ המפואר אומרים ביחד, מילה במילה, כמו דקלום, את התפילה לשלום מדינת ישראל. זה מאוד מרגש, אבל לקראת הסוף אתה מתחיל להתגרד. “ואת אחינו כל בית ישראל, פקוד נא בכל ארצות פזוריהם”, אומרת הקהילה לאט לאט, כמונה מעות, וממשיכה, גברים נשים וטף: “ותוליכם מהרה קוממיות לציון עירך, ולירושלים משכן שמך, ככתוב בתורת משה עבדך: אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה’ אלוקיך ומשם ייקחך”.
אוקיי, חבר’ה, אתם לא כאלה נידחים ולא בקצה השמיים, אז שהמטוס הראשון יחכה לכם פה מחוץ לבית הכנסת במוצ”ש, או שאתם צריכים עד יום ראשון כדי לארוז?
עד כאן תיאורו המצויין של מאיר. הסגיר של הקטע, העוסק בעלייתם ארצה של היהודים האמריקניים הוא סוג של תפילה, ייחול, אך בפירוש לא ציפייה ריאלית. כפי שכתבנו לא אחת גם כאן, באיגוד בתי הכנסת, יהודי חו"ל, לא ממש ממהרים לעלות לארץ, כפי שאנו רגילים לחשוב. האנטישמיות שם נראית מפחידה בעינינו לא פחות ממה שפיגועי הערבים נראים בעיניהם...
מתוך הטור ב'בשבע'.