אתה יודע איך סבא שלך התלבש
- פרטים
- קטגוריה: מהניוזלטר
- פורסם ברביעי, 05 מרס 2014 12:36
- נכתב על ידי הרב מנחם אבינועם מקובר
בימים אלו מפרסם הרב מקובר, המוכר לקוראי 'מעט בית מקדש', חיבור שלם סביב ה'לבוש היהודי', כפי שהתבטא במהלך הדורות ובקהילות השונות. בגליון זה מספר לנו המחבר אודות התקנות שתוקנו בענייני הלבוש על ידי היהודים עצמם. כתבה ראשונה בסדרה. מלמד שלא שינו את לבושם
במקביל לגזירות שהנחיתו שלטונות הגויים על היהודים בנוגע ללבושם, הותקנו גם תקנות רבות על ידי היהודים עצמם בענייני הלבוש. תקנות אלו הותקנו במהלך הדורות על ידי הרבנים וראשי הקהילות, ורובם עסקו באיסורים והגבלות על מלבושי מותרות ובגדי פאר. מספר סיבות היו להתקנת התקנות. הראשונה: כיון שנוצר מצב שעניים ואביונים החלו ל"חקות" את העשירים ולהתלבש כמותם, בבגדים מפוארים ותכשיטים יקרים. עקב כך הם שקעו בחובות וזה גרם לסיבוכים בחיי המשפחה[1]. לכן תיקנו הרבנים ופרנסי הקהל תקנות המחייבות אף את העשירים להצטנע בלבושם ולהימנע מלהתלבש בפאר.
סיבה שניה – והיא העיקרית. היתה הפחד מפני קנאת הגויים יושבי הארץ. רובם של אזרחי המדינות באירופה הנוצרית היו דלים ורשים. ובראותם את היהודים מתלבשים ומתקשטים בצורה מנקרת עיניים, גברה קנאתם, והחלו לשטום אותם על כך. טענתם הידועה של בני עשו היתה כי את הכסף עשו היהודים על חשבון הגויים, והם מוצצים את לשד הארץ, דבר זה קומם עליהם את גויי הארץ בכל מקומות מושבותיהם. ועקב כך גרם להתנכלויות לציבור היהודי ולפוגרומים.
הנה לנו מפורשות מה שטען הכומר טומאש בויכוח עם הקיסר אלפונסו הספרדי, בו הוציא הכומר את דיבת היהודים, ומדגיש כי הקנאה היא שמביאה את הגויים לשנאה הרבה שלהם כנגד היהודים:
"היהודי הוא בעל גאווה, ומבקש תמיד השתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים, דחופים מגוי אל גוי, אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם, ואמר החכם שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה לעולם, ויראה אדוננו הניסיון בזה כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו, היו באים כעבדים וגולים, לבושי בלויי הסחבות, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים שיש להם הכנסה אלף כפולים לשנה" .
גם היסטוריונים אנגלים, קובעים בצורה נחרצת, כי "אך בגלל נטית היהודים להתהדר בפומבי, ולהראות את עושרם, התנפלו עליהם בני ההמון פעמים רבות... ".
קנאת הגויים במלבושי הפאר של היהודים
סיבה זאת כתובה עלי ספר, - ולפעמים רק ברמז - ברבים מקובצי תקנות הקהילות. אך היא נזכרת בפירוש בדבריו של אחד מגדולי הדורות, שחי לפני כארבע מאות שנה בפראג. רבי אפרים איש לונטשיץ בספרו על התורה "כלי יקר" הוא כותב דברים ברורים:
"וענין הצפנה זו נ"ל, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו, כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מב א) פירש רש"י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות, ע"כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם.
וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר".
כבר במאה ה 13 למנינם, נוצר הצורך בתקנות המגבילות את הלבוש. באיטליה שררה באותה תקופה רוח של גנדרנות מרובה אצל היהודים. הגברים התהדרו בלבושם, וגם הנשים היהודיות התלבשו בפאר רב עד מאוד. דבר זה גרם – לפי כותבי היסטוריה שאינם בני ברית – להתפרצויות זעם של ההמון העני הגוי נגד היהודים.
ישנה גם סבה לכך שהתקנות הראשונות נגד המותרות הותקנו באיטליה. בתקופה ההיא, שגישרה על המאות הראשונה והשניה לאלף השישי, הוגברו יחסי המסחר בין אירופה ואסיה, באמצעות נמלי הסחר האיטלקיים בים התיכון. האוכלוסייה העירונית נתעשרה. היהודים תפסו מקום נכבד בחיים הכלכליים, והעשירים שבהם נתפסו לחיי המותרות, כדוגמת אנשי מעמדם הנוכריים. אלה שעלו לרום המדרגה השתדלו להבליט את מעמדם ע"י חיי עושר ובזבוז, שנועדו בעיקרם כלפי חוץ, ומטעמים אלה רדפו אחרי האופנה החדישה ביותר. ערכו משתאות ונשפי הוללות, ומאחר שנועדו כלפי חוץ, כאמור, נעשו מלכתחילה בפרסום גדול.
עד כמה היו היהודים - בעיקר באיטליה, מתגנדרים בלבושם בצורה יוצאת דופן, תעיד העדות שנשתמרה בידינו, אותה כתב אחד מחכמי ישראל בתקופת הראשונים, רבי בנימין מן הענווים, בספרו "משא גיא חזיון". לאחר שהוא מוכיח את השרים והעשירים היהודים על שאינם זהירים במצוות, ומתגאים על הציבור, הוא תולה את הכל ברוב עושרם, אשר מעבירם על דעת קונם, והוא כותב את הדברים הללו:
"זה דרכם באורחותם, על עשרם אשר גדל ... ועיניהם רמות, על רקמות, כל דמות מלבושיהם אשר עליהם, מנעל דחוק וכתנת דקה, גומד ארכה, אפוד ומעיל ובגדים אחרים, מפז יקרים, רחבים מלמטה על שוליהם, וקצרים מלמעלה על חזיהם, ורימוני תכלת וארגמן סביב לראשיהם, ופתוחים מצדיהם לארבעת רבעיהם, ואזוריהם משובחים, על ריקועי פחים, והם מחושקים כסף, וויהם כסף, וחגורים על האצילים, כי מתניהם אחזו חלחולים, ונשתברו רוב צלעותיהם, ונלאו מהכיל אזוריהם, אכן אל אחוריהם, תלויים עד שתותיהם, וכיס תלוי לצדו איש איש כאשר תשיג ידו, וכסף וזהב ימלאו, ונשמע קולו בבאו, גם אצבעותיו, נושאות טבעותיו, מוסבות משבצות זהב, במלואותם, פתוחי חותם, ובראשם כובע ששרה, דקה וקצרה, ועליה מאחיזים, מטוה העיזים על חצי הראש שומה..."
אך טבעי הוא הדבר, כי כאשר ראו ראשי עם קודש, את גודל הרהבתנות בלבוש של בני ישראל, החליטו לתקן תקנות אשר יגבילו את הלבוש לבל יהיה מפואר כל כך,
בכדי שלא לנקר את עיניהם של הגויים אשר סביבותיהם.