"פורים זה חג של ילדים", נוהגים רבים לומר. ואמנם נראה שלא הגזימו האומרים באמירתם. הסעודות העליזות, ההתרוצצויות עם משלוחי המנות ברחובות העיר, המעבר בין מסיבת פורים אחת לשניה, מרנינים את לבו של כל אדם אך במיוחד את אלו של הילדים. אך דומה כי אין דבר המשמח יותר את הילדים בפורים, מאשר השמעת רעש והפעלת הנפצים, דינמיוט, ושאר מרעין בישין, בשעת קריאת המגילה והזכרתו של המן הרשע. 

 

אפשר להניח די בוודאות כי אילו היה חי המן הקשיש בינותינו, היה מאבד כבר מזמן את שפיות דעתו מהרעש האיום המושמע בעוז ובחדווה בכל עת ששמו עולה לחלל האוויר. 

 

אלא שמלבד המן הרשע, עלולים אנשים נוספים לאבד את צלילות דעתם ואת קור רוחם ואולי אף חמור מכך, בשעות קשות אלו של קריאת המגילה.

במה דברים אמורים? כאשר הייתי נער צעיר נוהגים היינו להתכונן לחג הפורים כבר מערב ט"ו בשבט, בבחינת "שלשים יום קודם החג דורשין בהלכות יום טוב".  ילדי הכיתה היו מתחרים ביניהם מי יצליח להשיג את מצבור הנשק הגדול ביותר לקראת יום הפקודה כלומר ליל פורים. 

לא רחוק מאתנו שכן השוק, ובו ניצב דוכן קטן שמכר צעצועים לפורים. מסכות, רעשנים, אקדחי צעצוע, 'קפצונים', זיקוקים, וכן הלאה. רק אנחנו הילדים ידענו שגבריאל הזקן, זה שם המוכר, מחביא במדפים שמתחת לדלפק תחמושת של ממש – דינמיוט, 'כפתורים', 'דבורות', ועוד שאר חומר קשה.

 

כמעט מידי יום, עם סיום הלימודים, הינו ניגשים לגבריאל הזקן ואומרים לו בלחש: "גבריאל באנו לקנות 6 דינמיוט בינוניות" או "גברי, תן לי שלשה כפתורים גדולים".

 

גבריאל היה מביט בנו בעיניים חודרות ואומר: "דינמיוט? אין לי דבר כזה בכלל, אסור למכור את זה". 

 

אז היינו מצמצמים את עינינו מנמיכים את קולנו באוקטבה אחת ואומרים "גבריאל, נו, אתה מכיר אותי, תביא לי מהר בשקט". 

 

בשלב זה היינו, אנחנו הילדים, וגבריאל, מביטים לכל הצדדים, משל היתה המשטרה החשאית עוקבת אחרינו, וגבריאל היה מוציא שקית חומה מניח בתוכה את האוצר היקר, וגובה את המחיר המפולפל אותו שילמנו בשמחה. 

 

רק שנים מאוחר יותר, הבנתי כי כולם ידעו שגבריאל מוכר את השטויות הבלתי מרשימות שלו מתחת לדלפק, ומשחק השוטרים והגנבים נערך זה שנים לשביעות רצונו המלאה של גבריאל, שהבין את הפוטנציאל העסקי הגלום בחשאיות המדומה אותו סיגלו הוא ולקוחותיו התמימים.

 

מכל מקום, אין צורך לומר כי לליל פורים היינו מגיעים כשבכיסינו כמות תחמושת המספיקה לפוצץ עיר בגודל בינוני. 

 

אז היו מתחילים הקטעים אותם הייתי עדיף לשכוח. מאחר שחודש שלם התעסקנו עם אותם דינמיוט ושאר מחוללי רעש, איבדנו מהר מאד את הענין בפיצוץ שגרתי בעת השמעתו של הצורר הפרסי, ומהר מאד עברנו למשחקים משעממים פחות, ומסוכנים יותר. 

 

התחלנו להבהיל אנשים. ליתר דיוק להחריד אותם.

 

 אחד מאתנו היה מתגנב לעזרת הנשים, מניח שם דינמיט בהחבא, מדליק אותה, ואז בשעה שבעל הקורא היה מסלסל את "ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי", נשמע היה פיצוץ עז שהיה גורם לכל הישישות והצעירות לקפוץ על מקומם בבהלה, ולגבאי חמור הסבר וכבד השמיעה לגעור בנו שוב ושוב לשמחתינו הרבה. באחת הפעמים, נזקקה אשה שהיתה בשלבי הריון מתקדמים, לעזוב את בית הכנסת עם בעלה כשהיא מתנשפת ומתנשמת.

 

היום שנים אחרי, כאשר אני בעצמי כבר גבאי כמה עשרות שנים, אני מבין כמה חוסר אחריות מונח היה בפעולותינו, שעלולים היו להסתיים חלילה גם באסון.

 

אצלי בבית הכנסת אם שאלתם, אין, לא היו, ולא יהיו לעולם, דינמיוט. לפחות כל עוד אני, דוד, משמש כגבאי.