בלוגבאי: ביבי ביבי

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: בלוגבאי

פורסם בחמישי, 22 ינואר 2015 09:49

נכתב על ידי דוד דואק

כמו עוד מאות מליוני בני אדם צפיתי בשידור החי מבית הכנסת הגדול בפריס, שם נערכה עצרת זיכרון להרוגי הפיגוע היהודים במרכול הכשר שבפריז.

הטקס היה מרשים מאד, נכחו בו ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא צרפת פרנסואה הולנד, כמרים בכירים, וכמובן כל ראשי הקהילה היהודית ורבניה.

רגעים מרגשים נרשמו כאשר הושמעה תפילת 'אל מלא רחמים', וכך גם כאשר נישאה תפילת 'צור ישראל וגואלו'.

עצוב במיוחד היה לראות את הילדים מדליקים נרות לזכרון הנרצחים, כאשר אחת מן המדליקות היתה הגברת אווה סנדלר, רעייתו של הרב יונתן סנדלר הי"ד ששכלה את בעלה ואת שני ילדיה בפיגוע בעיר טולוז. אל הגברת סנדלר התלוותה אשה ערבייה – אמו של שוטר ערבי שנרצח גם כן באותו ארוע.

ובכל זאת, אבקש להעביר ביקורת מסויימת, אם יורשה לי – עם כל הכאב והצער.

בית הכנסת היה עמוס מפה לפה וכולם חיכו למנהיגים שיכנסו. כאשר נכנסו נתניהו והולנד פרץ הקהל בקריאות עידוד ובתרועות רמות ושאגות:

ביבי, ביבי

נשמעו מכל פינה. הושמעו גם קולות כמו 'עם ישראל חי', ו- 'ישראל חי', אבל אי אפשר היה להתעלם מן קריאות העידוד בשמו של ראש ממשלת ישראל. התקשורת אגב דיווחה, כי הולנד לא אהב את מה שראה. ראש ממשלה זרה מקבל קריאות עידוד במדינתו כאשר הוא נותר בצד.

מכל מקום, הקריאות הללו אינן מתאימות לבית כנסת. בית הכנסת הגדול אינו אתר לאסיפת בחירות, וראש הממשלה הוא פוליטיקאי, שאינו שומר תורה ומצוות, והקריאות הרמות כמו גם התרועות אחרי כל משפט שאמר לא הולמות מקום קדוש.

בשיחה עם ידידים אמרו לי אלה: ראש הממשלה לא קיבל את הקריאות בגלל אופיו ואישיותו, אלא בגלל התפקיד שהוא נושא – ראש ממשלת ישראל, ועל כן הקריאות היו תמיכה בישראל ובעם היהודי, ולא בנתניהו.

אינני מקבל זאת. הקריאה הקצובה 'ביבי, ביבי', היא מכוונת פרסונלית לאיש, ומלבד זאת, בסופו של דבר מדובר בבית כנסת, גם אם הכוונה היתה לחזק את הענין היהודי.

בתי כנסת שימשו בעבר גם כמקום אסיפה לענייני העם, ונחתכו שם החלטות הרות גורל, אולם ככלות הכל צריך לזכור שאת הכל ניתן לעשות בכבוד הראוי.

ראש הממשלה יכל להיכנס כאשר הקהל נעמד על רגליו ומכבד אותו במחיאות כפיים, ובבית הכנסת נואמים היו הרבנים בלבד.

באתר אחר, מחוץ לבית הכנסת ניתן היה לכבד את ראש הממשלה לדבר, ואז אפשר היה גם להפוך את המקום להפנינג של דגלים, ומוזיקה, לטובת ישראל.

ייתכן שדעתי מעט מוקצנת, ובאותן שעות – יומיים לאחר רציחתם של היהודים היה זה הדבר המתבקש, אולם המראה של ארון הקודש, וראש הממשלה עומד עם הגב אליו [לא מסתבר שהוא נישק את הפרוכת כנהוג אצל רבני ישראל], והרכזותיו מלוות בשריקות, תרועות, וקריאות עידוד – צרם לי מאד.