השמש שקעה, הערב ירד, השבת נכנסה. בכניסה לבית הכנסת השכונתי עומד, ספק מתוסכל ספק מיואש, יהודי מבוגר, פאותיו הקצוצות, הלחות, סדורות מאחורי אוזניו ועיניו בוחנות את העוברים ברחוב. הנה זוג עם כלב, ולאחריהם פוסעת חבורת נערים  ועוד עובר אורח אחד. "עשירי למניין" מבקש היהודי בקול רפה "עשירי למניין". יש שמסרבים בנימוס, פולטים תירוץ וממהרים לדרכם. רובם מתעלמים. והיהודי עומד וממתין. לא רחוק משם, בהמשך הרחוב, בבית כנסת אחר, כבר מצאו את העשירי המבוקש. סתם יהודי שפתאום רוח קודש קפצה עליו והחליט לטעום קצת ניגון של שבת. אך היהודי הזה עוד עומד ומחכה, מי יודע, אולי בסוף העשירי יגיע רכוב על חמור לבן? לאחר כמה רגעים ארוכים מגיעה הישועה בדמות אברך שנלקח בהשאלה מהשטיבל הסמוך של חסידי גור על ידי אחד ממתפללי בית הכנסת. הקאפטן של האברך מבהיק והוא מזדרז להיכנס ולהתחיל את התפילה. "אהה" נאנח היהודי בחצי סיפוק, "הערב יהיה מניין. אך מחר בבוקר מה יהיה?" ועד שבוע הבא, אלוהים גדול. 
 

לא תמיד היו בתי הכנסת של תל אביב נטולי מניינים וגבאיהם מחזרים על הפתחים. "פעם ישבו בתל אביב לא פחות משבעים חצרות חסידיות גדולות. חלק מהאדמו"רים ( ר"ת אדוננו מורנו ורבנו המשמשים לכינויו של רב חסידי ל.א.) הגיעו ארצה עוד בשנות ה- 30 מפולין ואוקראינה, וחלק באו אחרי השואה. והם שהביאו ואתם את החסידים שחיו פה. בשינקין, אחד העם ודיזינגוף היית יכול למצוא את בתי הכנסת של זידצ'וב, ווישובה, וסוקולוב- קוצק" מספר ר' אריה מנקס הגבאי של בית הכנסת "תפארת ראובן" המצוי בפינת הרחובות מלצ'ט והעבודה, שכמו רבים מבתי הכנסת באזור עבר מזמן למתכונת חירום והוא פתוח רק לשתי תפילות בשבוע, ערבית ושחרית של שבת. "בתחילה היה המקום בית הספר לבנות דתיות, שלושה בתי כנסת היו מצויים בו. מאוחר יותר נסגר בית הספר ועמו נסגר בית כנסת אחד, ובמקום נפתחה המכללה האקדמית תל אביב יפו. כיום יש פה שני בתי כנסת המקיימים מניין בדוחק". בית הכנסת המדובר מצוי בתוך כיתת לימוד. ספסלי העץ המתבקעים מעידים על ותיקותו. "בית כנסת הזה הוא למעשה איחוד של ארבעה מניינים" ממשיך מנקס לספר. "האחד של הרב ראובן פלדמן ששכן ברחוב העבודה, שני, של בתי כנסת של חסידי פולין, האחד של חסידי בויאן שהיה במרכז בעלי מלאכה, והשני של חסידי צ'ורטקוב שהיה ברחוב אחד העם והתאחדו לפני שנים רבות, והאחרון הוא בית כנסת "אהבת רעים" ששכן ברחוב מלצ'ט.  אבל לפחות אז בשבתות לא היה מקום. הנה פה ישב הד"ר שמואל לב שהיה מנהל המחלקה הקרדיולוגית באיכילוב, ופה ישב הרב ראובן פלדמן עצמו, שהיה ראש אגודת בעלי המכולות בתל אביב, חבר כנסת מטעם מפא"י וממייסדי בית הכנסת" מספר מנקס ומצביע על כל מקום וכיסא שעם מותם של יושביהם נשארו ריקים. "והיום אין מי שיחליף אותם, הילדים עזבו לירושלים או לבני ברק ואת הצעירים החדשים שמגיעים לתל אביב היהדות לא כל כך מעניינת. הוא נאנח, אבל אז זיק של תקווה ניצת בקולו, "אבל עוד מעט יעבירו את בית הכנסת למבנה חדש בחצר, ואולי אז זה ימשוך כמה צעירים". 
 

אך בעוד האופטימיות הזהירה מתגנבת, קול מן העבר השני מצנן את ההתלהבות. "אהה שטויות" אומר לי בלחש ר' משה שוורץ הכהן -  מותיקי בית הכנסת, שהיה בחור צעיר מן כשהתגלגל ממונקאץ' שבצ'כיה לגטו ורשה, משם ברח לרוסיה, שהה בגולאג כמה שנים, עלה לישראל באוניית המעפילים אלטלנה והספיק להלחם במלחמת השחרור כחייל בחטיבת גולני – "אם הבית כנסת הזה יחזיק עוד שנה זה יהיה נס, כולם פה כבר זקנים, ומהמקום שאנו נמצאים בו, יש רק כיוון אחד" הוא מוסיף ופוטר בידו את התקווה לשיקום המניין. אכן קשה להתווכח עם האבחנה הזו המבוססת על ניסיון חייו העשיר של ר' משה שבעיקר מלמד לא להיתלות בתקוות שווא של ישועה. מראהו הריק של בית הכנסת בהחלט מוסיף לתחושה כי כל תפילה המתקיימת כאן היא רקוויאם לעולם יהודי מסורתי שתסס ושגשג ברחובות תל אביב. 

 

בהמשך הרחוב שוכן בית הכנסת קטנטן נוסף. כתובת שיש על הקיר מספרת כי הוא נוסד בשנת תרצ"ז, דהיינו 1937 , על ידי חסידי סקרנביץ', אך את העין מושך דווקא שלט התלוי בחזית המבנה, ומכריז באותיות של קידוש לבנה : "בית כנסת – פתוח בשבת". כנראה לא ברור הדבר ליושבי השכונה שבית הכנסת כשמו כן הוא, הוא סוג של מועדון, פתוח לחברים ובמיוחד בשבתות ובחגים. "למעשה בית הכנסת הזה הוא איחוד של שני בתי כנסת שהיו בעבר פעילים, האחד במקום הזה והשני ברחוב שינקין, והוא היה שייך לחסידי גרוז'ינסק, שכמו סקרנביץ' הייתה עוד אחת מאין ספור עיירות בפולין". מספר דוד שוב, עו"ד בהשכלתו ו"עשירי למניין" לעת מצוא בשבתות. "אבל המניין הצטמצם והוחלט לאחד את שני בתי הכנסת בכדי לשמור על מה שנותר הגחלת, גם בו המניין תלוי על בלימה, מספיק שאחד המתפללים יחסר וגם כאן הגבאי יצטרך להתחנן לעשירי". על השאלה והיכן הם החסידים? הוא משיב במורת רוח "עזבו יחד עם כל החרדים של העיר, לירושלים ולבני ברק". גם בית הכנסת הזה מתקיים בדוחק, והסיבה היחידה שהוא ממשיך עדיין להתקיים הוא בזכות "המשוגע" שלו, כלומר אדם שמסיבות רומנטיות ונוסטלגיות מחליט לשמר כנגד כוחות הטבע, את המניין בבית הכנסת. מעין דון קישוט שנלחם בתחנות הרוח המפיצות רוחות חול הנושבות בכל העיר בשבת. ואם ב"תפארת ראובן", זהו תפקידו של מנקס, הרי בסקרנביץ האחראי הוא אבי יקיר, שלאחר כמה מילים אתו עולה בעיני הרוח דמותו של קישקתא, שהוא נהג לפני שנות דור לדבבו. מלבדו מגיעים לתפילה גם המוסיקאי יוסי בבליקי והעיתונאי והסופר עוזי וייל. "אל המניין הזה הגעתי אחרי שיוסי ביקש ממני להשלים מניין, ונשארתי כי הוא בית כנסת מקסים. אני חושב שיש משהו מיוחד ונהדר בקבוצת אנשים שאין ביניהם כל קשר,  שכל אחד מהם מגיע ממקום אחר, זקנים וצעירים, חרדים ומסורתיים, ופעם בשבוע הם מתכנסים יחד לחוויה משותפת. אני חושב שיש משהו קוסם בבתי הכנסת הקטנים הללו ששווה את המאמץ להגיע אליהם, להבדיל מבתי כנסת מסודרים בהם יש רב וקוד לבוש קבוע, בבתי הכנסת הקטנים הללו יש גמישות, המפגש עם האישים הללו שמגיעים מעולמות לכאורה שונים בחיי היום יום הוא שיוצר את הרגשה של קהילה אינטימית". 
 

כמו בסקרנביץ' גם לכל בית הכנסת אופי המיוחד לו, בדרך כלל הם מצויים במבנים ישנים בני למעלה משבעים שנה, על קירותיהם המתקלפים עוד ניתן להבחין בשרידי בציורי קיר שעיטרו אותם בימי תפארתם, לצד ברכות רבנים ממוסגרות על נייר מתפורר. בכניסה קבועים תבליטי שיש הנושאים בעיר שמות של בני הקהילה ובני משפחותיהם לרובם של השמות מוצמד התור הי"ד -  ה' יקום דמו ל.א), שנת הפטירה והמקום המצוינים מיד בהמשך לא מותירים כל ספק, תש"ד – 1944, אושביץ. 
 

את התמונה העגומה של מצב בתי הכנסת הקטנים במרכז העיר עיר משלים אלדד מזרחי, יו"ר הנמרץ של המועצה הדתית תל אביב- יפו. "אכן" הוא אומר בכאב, "המצב היום אינו דומה לימים עברו. אם לפני שלושים שנה, פעלו בכל תל אביב כ- 600 בתי כנסת, כאשר כ- 300 מתוכם פעלו במרכז העיר, הרי היום בכל העיר פועלים בכל תל אביב כ- 450 בתי כנסת, ופחות ממאה במרכז העיר. גם  אדמו"רים לא נותרו להתגורר בעיר, עד לפני כמה שנים עד גרו כאן האדמו"רים ממודז'יץ וסדיגורא שהיו בעלי קהילות מכובדות, כיום נותר בכל תל אביב רק אחד ויחיד, האדמו"ר מביטשקוב שמתגורר ביפו". הסיבה להיעלמותם של חצרות החסידים מהנוף התל אביבי מצויה לדעת מזרחי מבריחת האוכלוסייה התל אביבית. "יש בתל אביב התעוררות יהודית, שיעורים נמסרים בעשרות מקומות בכל ערב, ובתי כנסת בנוסח ברסלב וקרליבך מלאים עד אפס מקום, אך הקהל הזה הוא ברובו קהל צעיר, שרק חזר מטיול במזרח והוא מחפש רוחניות מודרנית, כך שהמסורת המזרח אירופית שהיא נחלתם של תושבי העיר הזקנים יותר, לא מדברת אליו במיוחד. מה גם שבסופו של דבר הצעירים הללו עוזבים את תל אביב מאוחר יותר בשל יוקר המחייה". 
 

מאז היווסדה שימשה תל אביב גשר בין הקנאים אנשי היישוב שנותרו ספונים בין חומות ירושלים לבין החלוצים שפרקו מעליהם את המסורת היהודית. לאורך כל השנים חיו בשכנות ובכבוד הדדי יהודים יראי שמיים וצעירים אידיאליסטיים, יושבי בית מדרש התגוררו עם יושבי בתי קפה, רבנים חסידים משוררים ואנשי רוח חלקו את הרחובות והבתים. עתה נדמה כי רוח החופש של הדור האחרון הפכה לרוח פרצים שלאחר שתשכח לא יוותרו אפילו שרידי שרידיהם של קהילות מפוארות. בערב שבת הקרוב כמו בכל שבוע, אנשי תל אביב ימשיכו לטייל בשדרות הפרושות לתור אחר מקום פנוי בבית קפה, גם בבני ברק יתפקעו בתי הכנסת ממתפללים. ובפינת רחוב אחד במרכז העיר, עוד ימשיך יהודי זקן לנסות לשמור את קו החיים של עולם גוסס בשתי מילים: "עשירי למניין".
 

ליאור אלפרוביץ, בן 32, מרצה להיסטוריה של השואה במרכז הבין- תחומי בהרצליה, משלים מניינים היסטוריים ואותנטיים לעת מצוא בתל אביב.