היה זה בליל פורים במסיבה המסורתית שבבית הכנסת. שני יהודים ששתו לשכרה כמצוות היום החלו לחבק ולדחוף האחד את רעהו. במהלך ההתכתשות בין שני השיכורים העליזים, דחף האחד את רעהו על אדם שלישי שהתבונן בהם, ומחמת הדחיפה העזה נשברו משקפיו של אותו אדם. האם חייב השיכור הדוחף לשלם לו את דמי משקפיו?

 

החוק הישראלי לא מבחין בין שכרות בשעת מצווה לשכרות רגילה. לדידו אדם המכניס את עצמו למצב שכרות נחשב הדבר כאילו עשה את העבירה מתוך מחשבה פלילית. 

 

הנה לשון החוק [חוק העונשין התשל"ז1977-, סעיף 34ט]: עשה אדם מעשה במצב של שכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית.

 

משפטנים השיגו על חוק זה וטענו כי המחוקק יצר כאן פיקציה משפטית, משום שהעדיף את ההרתעה שתושג על ידי הענשת השיכור על פני הדרישה לקיומה של מחשבה פלילית. מצד שני יש הטוענים כי תמיד ניתן לייחס מחשבה פלילית לעובר עברה במצב של שכרות, בשל המודעות שהייתה לו לפני שהשתכר. 

 

במקרה שכרות מסויים פוטר החוק את עובר העבירה מאחריות למעשיו - שכרות כפויה: עשה אדם מעשה פלילי במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו – לא יישא אדם באחריות פלילית.

 

מקרה זה שלנו, אינו עונה כמובן על הגדרת 'שכרות כפויה' כך שניתן להניח כי על פי החוק הישראלי הפוגע יחוייב לשלם את דמי הנזק שגרם.