היה זה בליל פורים במסיבה המסורתית שבבית הכנסת. שני יהודים ששתו לשכרה כמצוות היום החלו לחבק ולדחוף האחד את רעהו. במהלך ההתכתשות בין שני השיכורים העליזים, דחף האחד את רעהו על אדם שלישי שהתבונן בהם, ומחמת הדחיפה העזה נשברו משקפיו של אותו אדם. האם חייב השיכור הדוחף לשלם לו את דמי משקפיו?

 

המזיק את חבריו ביום פורים, יש הפוסקים שפטור הוא מתשלומין. אולם מאחר שהדבר ארע בליל פורים - אז אין מצוות שכרות, נראה שחייב הוא במלא הנזק.

 

הרמב"ם בהלכות נזקי ממון כותב כי אם הניח החנווני את נרו מחוץ לחנותו, ועבר שם גמל טעון פשתן והנר הזיקו, חייב החנווני בדמי הפשתן. ומוסיף הרמב"ם כי גם אילו היה זה נר חנוכה, שנהוג להניחו מחוץ למפתן הדלת, חייב בעל הנר לפי "שהיה לו לישב ולשמור".

 

אמנם מצאנו בספרות הפוסקים כי לעתים פטור אדם שמזיק את רעהו מחמת מנהג שהיה נהוג באותו מקום, ולמשל, הרא"ש בפסקיו למסכת סוכה כותב כי נהוג היה ליטול את אתרוגיהן של תינוקות ולאכלן ואין בדבר משום 'גזל' משום שכבר נהגו כן משום שמחה. גם בתוס' כתוב ש"אותם בחורים שרוכבין לקראת חתן ונלחמין זה עם זה, וקורע בדדיו של חברו או מקלקל את סוסו, שהם פטורים, שכך נהגו משום שמחת חתן".

 

הרמ"א בסימן תרצ"ה התייחס ישירות לשאלה זו וכתב: "ויש אומרים שאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם". פסק הרמ"א מתבסס על שני האלמנטים שהוזכרו לעיל: א. המנהג לשמוח והמנהג שלא לשלם על נזיקין המתלווים לשמחה.  ב. מדיני נזיקין. אין לשיכור חיוב לשמור את עצמו במקום שיש מצווה להשתכר. לפי תפיסה זו ההבדל בין מקרה זה לנר חנוכה הוא שבנר חנוכה מצוות הדלקת הנר לא מפקיעה ממנו את חובת השמירה, בעוד מצוות שכרות בפורים מפקיעה מטבעה את עצם חובת השמירה העצמית.

 

לפי דברי אלו, אילו היה השיכור מזיק את רעהו ביום הפורים, שעה שיש מצווה להשתכר הרי שהיה הוא פטור. מאחר שהמקרה ארע בליל פורים שאז אין מצווה להשתכר כמו ביום פורים, הרי שמוטלת עליו חובת התשלומים.

 

[על פי תשובה מאת הרב ידידיה כהנא, וראה עוד בשו"ת עמק הלכה, סימן כא]