למי שייכות זכויות ההנצחה בבית הכנסת?

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: מדור הלכתי

פורסם בשלישי, 25 נובמבר 2014 12:16

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

שאלה

נדיב א [ראובן], היה מקושר עם בית מדרש משעת ייסודו. עלות בית המדרש היתה מיליון דולר, אך ראובן הסכים לתרום 200 אלף דולרים, כלומר חמישית מן הסכום הנדרש, ובתמורה הובטח לו כי בית המדרש ייקרא על שמו, ואכן הוא העביר את הכסף.

בינתיים נבנו עוד שני מבנים ונדיב ב [שמעון] הסכים לקחת על עצמו את בניית שלשת המבנים – בעלות כוללת של שלשה מיליון דולר, בתנאי שהם יקראו על שמו ושאיש לא יהיו שותף עמו בהנצחה. האם יכולים הגבאים להתיר את ההתקשרות עם נדיב א [ראובן], להחזר לו את הכסף, ולהתקשר רק עם נדיב ב [שמעון]?

תשובה

אי אפשר לדרוש מן נדיב א' למשוך את ידו ממה שהובטח לו. מן הראוי לפנות לנדיב ב ולבקש ממנו שיתרצה שבנין א ייקרא על שמו של נדיב א'.

הרחבה ומקורות

כתב הרמ"א בהלכות צדקה [סימן רמ"ט] בשם תשובת הרשב"א, כי "מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזיכרון, וראוי לו לעשות כן". הט"ז הוסיף על כך, כי לאחר שרשם האדם את שמו על הדבר, אין הציבור רשאים לשנות לעניןי אחר [ולמשל להפוך את בית היתומים לגמ"ח לציוד רפואי].

הצמח צדק כתב שאדם שתרם נדבה אחת, ולמשל ציור של מנורה על דלת הארון, ולא חתם את שמו מתחתיה, אינו רשאי לדרוש מאוחר יותר לשים את שמו שם, שכן הציבור יכולים לעכב בעדו ולומר לו שלא התרצו לקבל ממנו אלא בתנאי שהמצווה היא ציבורית ולא פרטית. אילו היה חותם את שמו עליה היה מוכיח את דעתו כי רצונו במצווה פרטית שלו, אולם כעת שתרם את ציור המנורה ללא חתימת שם – אות היא כי לא התכוון שתהיה המצווה פרטית בידו.

מוכח מדברי הצמח צדק, כי באופן שהוא מבקש בפירוש כי המצווה תהא רשומה על שמו, הרי שיש בידו זכות ממונית בה. מאחר שכך, פשוט שאין הציבור רשאי להודיע לנדיב א' כי ההתקשרות ביניהם בטלה, וכל שעליהם לעשות הוא לנסות לדבר עם נדיב ב' ולשכנע אותו שיוותר על כך שגם שמו של הנדיב הראשון יוחק לשם עולם [הרחבה רבה בשאלות אלו, ופרט הלכה נוספים נוספים, נמצאים בספר 'בית כנסת כהלכה', במאמרו של הדיין הרב שלמה זעפרני שליט"א].