בית-הכנסת פא"י ברח´ ירושלים 6, היה לאורך השנים ביתה של קהילה מסויימת [פא"י].

בשנים האחרונות, הלכו רוב חברי לעולמם ועם דעיכת הקהילה, החלו בוגרי ישיבה ממרכז הארץ להתפלל במקום והעניקו לבית-הכנסת צביון ליטאי מובהק.

בבוקר אחד, הגיעה למקום קבוצה של חסידים והכריזה כי היא מקימה במקום ´שטיבל´. לדברי החסידים, אנשי העמותה שהחזיקה בבית-הכנסת העבירו להם את הבעלות.

 

בגמרא במסכת בבא קמא נאמר: "אמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו". היינו: שכאשר מסיבה כלשהי סטתה דרך רשות הרבים לתוך שטחו של אדם פרטי, או כגון שבני רשות הרבים בחרו לקצר את דרכם דרך רשותו הפרטית של אדם, ונעשה הדבר לאורך זמן ללא ערעורו של בעל השביל על התופעה - הרי שאסור על אותו היחיד למנוע מהם את אותו המעבר.

בבסיס הלכה זו נאמרו שני טעמים. הראשון הוא טעמו של הרשב"ם במסכת ב"ב ואלו דבריו: "אסורלקלקלו, דודאילרביםמחל.ואםמחל, הרישלכאורהזכוהרביםמדינא.והאדמהנימחילהכדילזכות,נראה דמחילה זו היא כנתינה בלב,דמעשיו מוכיחים שנתן לרבים. כלומר יש כאן מן מתנה של בעל השביל לציבור הנעזר בו.
 

בראב"ד כתוב שיסוד הדין שייך לדיני 'הקדש' ואלו דבריו: כלומר,כיון דברשות החזיקו,אסור לקלקלו, שהנותן לרבים כנותן לשמים, שכן העוסק בצרכי רבים כעוסק בצרכי שמים, ואע"פ שהוא חוץ מן הדין.
 

כך או כך, האנלוגיה למקרה שלנו ברורה. בשביל [בית הכנסת] החזיקו רבים [בני הישיבה הליטאית] ובעל השביל [העמותה] לא מחו בידם. כעת אסור להם לקלקלו [להעבירו לגוף אחר]. יתירה מזאת, כאן לא מדובר ב'מיצר של יחיד' שהחזיקו בו רבים, אלא 'מיצר של רבים' שהחזיקו בו רבים, שכן חברי העמותה אינם בעליהם הממוניים של מבנה בית הכנסת.
 

כיוון שכך נראה פשוט שהם אינם יכולים לגרש את 'הרבים' שהחזיקו כעת במבנה ולהעבירו לגוף אחר.