שמענו שאישיות פוליטית ידועה, הנמצאת בעיצומה של מבוכה פיננסית, מבקשת לקיים בביתה מניין פרטי משלה. מניין המורכב מאנשיה של אותה אישיות, ולא מניין שהכל מצרפים אליו על פי רצונם. ולכאורה, יפה שיהודי מכנס מנין בביתו. ואכן, על מי שאינו מכיר את ההלכה והתקנות, ידיעה זו עשתה רושם גדול, ואותו גביר נחזה כבעל מידות רוחניות מיוחדות שבראשן דבקות בקב"ה.
ענין 'בית הכנסת' מעסיק והעסיק את הפוסקים במשך כל הדורות. כל דבר נבדק ונדרש. מה הן תכונותיו של הגבאי, כיצד מושיבים את הקהל, כיצד עורכים חוזה עם חזן, והכל על בסיס העיקרון שבית הכנסת אינו מועדון סגור: "חיי הציבור תלויין בו... ויש לכולם בו שותפות". ועל כן ההלכה קובעת: "שאין שום בעל בית רשאי לעושת מניין בביתו בתמידות". עם זאת, ההלכה מקילה אם הוא זקן או חולה מאד וגם אז רשאי לעשות מניין "באקראי ולא בתמידות".
מבלי להתייחס לגביר הנ"ל ולמניין שבביתו, נאמר, שעקרונית, אדם הנוהג כך אינו בעל מידות מיוחדות, שבראשן דבקות בשם יתברך, אלא הוא גאוותן ופלגן, המבקש למיין את הבריות ["מי בבית כנסת שלי ומי לא"] ועל ידי כך יסכסך בין אדם לחברו. ופעילות זו כמוה כחתירה תחת עצם המושג "בית כנסת".