יהודי יהודי והיארצייט שלו

 

שמעון בן לוי נסע לניו יורק ואתו ה'יארצייט' שלו, יום השנה למות אביו שבו הוא אומר קדיש לעילוי נשמת אביו. מאחר שהתגוררתי אז בניו יורק שאל אותי היכן בית הכנסת. מעטים בתי הכנסת שבמנהטן שבימות השבוע יש בהם מנין בוקר, וביניהם חיפשתי בית כנסת שייתן לו לומר, בנפרד ובמיוחד, קדיש יארצייט שלו, שהינו 'תוספת לתפילה'. ובהיותו נוסף לתפילה הרגילה, הוא מאריך אותה.
 

חיפשנו ומצאנו. והנה בבית הכנסת עוד שלשה יהודים שהגיעו לניו יורק כתיירים. יהודי יהודי והיארצייט שלו. אחד מבלגיה, אחד מאנגליה, ואחד שסתם ולא גילה מאין בא. התפילה התנהלה בנחת כי מניינה הקבוע זקנים שתפילת שחרית שלהם נמשכת שעה, ויומם כולו שטוח להודות לקב"ה, ונמצא זמן לכל אחד ואחד מקדיש היארצייט של שלושת היהודים האורחים. ושאלתי עצמי אם לא היה של זקנים, אלא בית כנסת של צעירים, שתפילת יום חול שלהם אצה רצה, והיא רק בת 20 דקות, ואין בה מקום לתוספות, האם ידידי הישראלי בכלל היה זוכה לקדיש-יארצייט יחיד כאן? מי משלשת האורחים היה זוכה, אם בכלל, לקדיש שלו"? ומהו כח היארצייט של יהודי- אורח, תייר מול יארצייט של יהודי- תושב, שזהו בית הכנסת שלו?
 

וההלכה קובעת כי תושב קודם לאורח: "יארצייט- תושב ויארצייט-אורח? אין לאורח כלום". ועם זאת, "ישתדלו התושבים לתת לאורחים איזה קדישים", ובפרט לאורח שעל מתו לא עברו שלושים יום. ואם האורח בעצם ה'שבעה', הוא קודם לתושב בעל יארצייט רגיל. ואין זה נפוץ שייסע אדם מתל אביב לניו יורק תוך ה'שבעה'. וישנם עוד סעיפים. ועיקר הדברים: התושב קודם.
 

ואין כאן כל שיקול של הכנסת אורחים, כי אלה זכויות נצברות ומוגנות של התושב ושל מתו, ש"הקדיש מבטיח מנוחתו עדן" – מול התפנקות האורח, שיכול היה להקפיד להיות בתל אביב, ולא בניו יורק, ביום היארצייט שלו.
 

יש לך יארצייט, דחה נסיעתך ביומיים שלושה. 

 

מתוך סדר יום לאדם ברוך שיום ה'יארצייט' שלו, חל לפני ימים אחדים.

[סדר יום עמוד 56 הוצאת כתר]