איך לפתוח ביהכנ"ס בפני קהל חילוני?

אחת המטרות החשובות של ביהכנ"ס הוא להוות מרכז קהילתי של ממש, הווה אומר, פתיחת דלתותיו לכל רבדי הציבור. הדגם האמריקאי של Community Center כולל פעילות חברה וספורט, הוא זה שעשוי להיות אטרקטיבי בישראל, כמובן ללא קיצורים והתפשרויות בנושאים הלכתיים, ועמידה על עקרונות היהדות הנאמנה על קוצו של יו"ד.

כיצד מגיעים אל הציבור החילוני? ישנם מספר עוגנים לכל אורך השנה, כשבאופן טבעי מגיעים מתפללים שאינם דתיים לתפילות או לאירועים משפחתיים (בר מצוה, שבת חתן, בריתות), ימי היארצייט הפרטיים וגם אלה בהם נאמרים תפילת יזכור הם באופן טבעי בכלל העוגנים האלה. גם בימי אבל מקושרים כולם לבית הכנסת, ומבקשים עצה, ידע ועזרה לגבי ארגון ההלויה, השבעה, השלושים ויום השנה (יארצייט).

אם יודעים לנצל נכונה ימים אלה להארת פנים, ליצירת חיבור נפשי - הרי הופכים את המבקר האקראי לבן בית קבוע בבית הכנסת ולחבר בקהילה. למוסד ה"מקדש מעט" יש יתרון עצום על פני המוסדות החברתיים של המגזר החילוני. זוהי מסגרת תומכת, וולנטרית, מתיצבת לפחות מדי שבוע (והרבה פעמים מידי יום) לתפלה וזהו דפוס בהחלט לא מוכר ב"מחנה" החילוני.

אם נוסיף למסגרת זו גם פעילות תורנית המעניק פשר, משמעות קיומית, רציפות היסטורית וקישור לדברי ימי עם ישראל - גובה העינים ובפתיחות של לב ועין, הרי בהחלט נפתחו דלתות אצל ציבור זה להמשיך ולפקוד את בית הכנסת.

מובן שחשיבות מיוחדת יש לעריכת טקס בר המצוה, זהו טקס שכל אדם לוקח איתו לשנים רבות אם לא לכל החיים. טקס של בגרות, של בשלות, של העברת פאזה של שכר ועונש ותגמול ("ברוך שפטרני מעונשו של זה" אומר האב), ולכן אלה ימים מכריעים מבחינת המשפחה המתכוננת לו ימים רבים. נער הבר מצווה לומד את הפרשה או ההפטרה ולכן יש להערך ליום מיוחד שכזה: כדאי להציע למשפחה להגיע כמה שבועות לפני הבר מצווה כדי שהנער והוריו יתרגלו לאוירה ולא "יזיעו" מעצבנות או מהעדר ידיעה. אולם אין לכוף או להכריח הסדר שכזה. כדאי שהגבאים יצטיידו בסידורים מפורשים שבהם כל התפילות מופיעות כסידרן, עם חזרת הש"ץ, ברכות ואין צורך לדפדף או לחזור לתפילות קודמות. סידורים כאלה, המלווים גם בהכוונות וסמלים (עמידה, ישיבה) יכולים להפוך זיעה, עצבים והם יעמיקו ויעשירו את החומר.

קבלת פנים לכל מתפלל, הצמדת מתפלל אליו שיעזור לו בכיפה, טלית, סידור וידריך אותו "איפה אוחזים" יקרבו אחוז גדול של האוכלוסיה שמבקש זיקה ליהדות אך חושש מן הממסד שלה, הרבני-דתי (פוליטי-מוניציפלי).