פסח

חג יציאת מצרים והשחרור מבית עבדים. הוא מוחג שבעה ימים מדי שנה: החל בט"ו בניסן עד כ"א בו (ובחוץ לארץ שמונה ימים).

לחג מספר שמות: א. חג הפסח - על שם הפסיחה, הדילוג, שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי בני ישראל, שבעה שהביא את מכת הבכורות על מצרים. בשם זה נקרא אף הקרבן, שהיוה מרכיב חשוב בחג בזמן שבית המקדש היה קיים.

ב. חג המצות - על שם המצות, שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים, ונקבעה אכילתן כמצוה לדורות: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם" (שמות יב לט).

ג. חג האביב - בשל התחדשות הטבע באותה עונה של השנה.

ד. חג החירות - בשל היציאה מבית העבדים שבמצרים.

קרבן פסח - בזמן בית המקדש היתה העליה לרגל המאפיין והמוקד המרכזי של החג. אלפי אנשים עלו לירושלים להקריב את קרבן הפסח והסבו חבורות חבורות בבתים שונים על מנת לאכול את בשרו. תיאור מפורט של סדר הקרבת הקרבן מצוי במשנה במסכת פסחים ובעשרות מקורות אחרים, המתארים את המון העם שבאו להשתתף בשמחת החג לאחר חורבן בית המקדש חדלו להקריב קרבנות, וכזכר לקרבן פסח קבעו לומר סדר תפילה מיוחד, המתאר את השלבים השונים של הקרבת הקרבן. תפילה זו נוהגים לומר בערב פסח אחר הצהרים, זמן הקרבת הקרבן.

מזכירים את קרבן פסח גם בליל הסדר עצמו בהנחת חתיכת בשר מבושלת בקערת הסדר, וכן באכילת האפיקומן, המוה "זכר לקרבן פסח שנאכל על השובע".

ערב פסח וביעור חמץ - בליל י"ד בניסן - "אור לארבעה עשר", כדביר מסכת פסחים שבמשנה - מסמלות את כל רובדי החברה שבעם ישראל.

קערת ה"סדר" - הקערה ניצבת במרכז השולחן, ובה מספר פריטים שכל אחד מהם מסמל מאורע הקשור ביציאת מצרים.

בזמן שבית המקדש היה קיים, חלה חובה על כל יהודי לאכול שיעור "כזית" מבשר קרבן הפסח. הכבש, שהוקרב כזבח פסח, חייב היה להיצלות באש ולהיאכל בחיפזון. משחרב בית המקדש, עשו זכר למצות אכילת בשר הקרבן בדמות חתיכת בשר צלויה, המונחת בקערה והמכונה זרוע. ברבות מקהילות ישראל נהוג אכן לקחת דוקא "זרוע" - שוק של עוף או של בהמה, כסמל ל"זרוע הנטויה", שבה גאל ה' את אבותינו ממצרים.

מול הזרוע, בצידה השמאלי העליון של הקערה, מניחים ביצה מבושלת. הביצה מזכירה את קרבן החגיגה, שהיו נוהגים להקריב בזמן שבית המקדשהיה קיים בכל אחד משלוש הרגלים. בין הזרוע לביצה מונח המרור. בחלקה התחתון של הקערה מניחים את החרוסת (תערובת של אגוזים מרוסקים, פלחי פירות ויין), את הכרפס (ירק לא מבושל) ואת החזרת.

סידורה המיוחד של הקערה בא לעורר את סקרנותם של הילדים ולדרבנם לשאול לפשרם של הסמלים המיוחדים. מצוה זו של ההסברים והבהרת הדברים עומדת במרכזו של הלילה, כנאמר בתורה: "והגדת לבנך".

סימני ה"סדר". על מנת להקל על עריכתו, קבעו עורכי ההגדה סימנים, המתארים את השלבים השונים של ה"סדר": קדש, ורחץ, כפרס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.

"הא לחמא עניא" - ההגדה פותחת בקטע (הכתוב בארמית): "זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים", ובסיומו באה קריאה, המביעה את כמיהתו של העם לשוב לארצו: "לשנה הבאה - בארץ ישראל!". גם כיום, כאשר חלק גדול מעם ישראל נמצא כבר בארץ, ממשיכים לומר פסוק זה. הוא מבטא את הרעיון ש"כל ישראל ערבים זה לזה", ומביע את התקוה, שגם המנועים מלעלות לארץ יזכו להגיע לארץ ישראל ולהשתחרר מכבלי השיעבוד.

מה נשתנה - מלים אלו פותחות את "ארבע הקושיות" שנוהג הבן הצעיר לשאול את אביו בליל הסדר. השאלות עוסקות במנהגים השונים, שרואה הבן במלהך ה"סדר" ותמה עליהם: פעם אוכלים מצה, המסמלת את לחם העוני - ופעם טובלים אותה כמנהג העשירים; פעם אוכלים מרור כעבדים - ופעם יושבים בהסבה כבני מלכים.

שאלות אלו היו "הגיוניות" בתקופות קדומות, כאשר נערכה הסעודה לפני קריאת ההגדה. מאוחר יותר העבירו את אמירת ההגדה לפני הסעודה, ולא היה אפוא עוד מקום לשאלות בתחילת ה"סדר" - שהרי כל הקושיות נסבות על מה שעתיד הילד לראות מאוחר יותר. אף על פי כן המשיכו במנהג זה אף בראשית ה"סדר", ואמירת "מה נשתנה" בפי הילדים הקטנים של המשפחה נעשתה חלק חשוב ומהנה של ה"סדר".

ארבעה בנים - קטע אחר בהגדה עוסק בתיאור ארבעה בנים והשאלות שהם שואלים: החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול - מייצגים ארבעה רבדים שונים בעם ישראל. שלושת הראשונים שואלים, כל אחד בדרכו, לפשר מנהגי הפסח, ואילו הרביעי, המייצג אותו חלק בעם שלא זכה להתחנך על ברכי המסורת ואינו יודע דבר על עברו ועל מצות החג, אף לשאול אינו מסוגל; מסיבה זו אנו מצווים: "את פתח לו" - הסבר לו את משמעות החג, על סמליו המגוונים ומסורתו העשירה.

ספירת העומר - במוצאי יום הראשון של החג מתחילים לספור את העומר, שכן בימי קדם קצרו אותו במוצאי החג והקריבו אותו למקדש, וכך הותרה התבואה החדשה. הספירה נעשית עד היום החמישים - הוא חג השבועות.

אמר ר' אבין הלוי: "ממכות הדם העשירו ישראל. כיצד? היה המצרי וישראל נתונים בבית אחד, והיתה הגיגית מלאה מים. והיה המצרי הולך למלאות הקיתון מתוכה - ונעשית דם, וישראל הולך ושותה מים מתוכה. והמצרי אומר לו: 'תן לי בידך מעט מים', ונותן לו, נמצאו בידי המצרים דם, וכשהיה המצרי לוקח מים מישראל בדמים, היה שותה מים. מכאן העשירו ישראל".

מעשה בפרנסי קהילה אחת, שבאו לקחת קמחא דפסחא אצל אחד הגבירים. אמר להם העשיר, כי לא ייתן להם כלום, מכיון שיש לו בעצמו משפחה ענייה.

לאחר זמן, כשהחלו לחלק בעיירה את המצרכים לחג, באו גם העניים ממשפחתו של הגביר לקבל את חלקם וסיפור, כי הגביר אינו נותן להם מאומה.

הלכו הפרנסים לגביר ואמרו לו: "הייתכן? לנו לא נתת, כי אמרת שיש לך משפחה ענייה, ועכשיו שמענו, כי גם למשפחתך לא נתת דבר!". ענה הגביר: "לא הבנתם אותי כראוי. אני אמרתי שיש לי בני משפחה עניים ואין אני נותן להם; ולעניים אחרים - על אחת כמה וכמה לא אתן..."

שאלו פעם את רבי נפתלי מרופשיץ: "למה מדפיסים בכל שנה הגדה חדשה, ולמה נוהגים רבים מאחינו בני ישראל לקנות בכל שנה הגדה חדשה?" השיב להם: "משום שהרשע של ה'ארבעה בנים' מהשנה שעברה כבר נחשב בימינו לצדיק; ומי שמשתמש בהגדה ישנה חסר אפוא אחד מארבעתם..."

אורח עני הסב בליל הסדר ליד שולחנו של עשיר קמצן. העמיד לפניו בעל הבית את הכוסית הקטנה ביותר שמצא בבית. כשהגיעו לעשר המכות, טפטף בעל הבית כמנהג ישראל טיפה לכל מכה, ואילו האורח לא עשה כן. לעומת זאת טפטף האורח שלוש טיפות כשהגיעו לסימניו של רבי יהודה (דצ"ך, עד"ש, באח"ב) והסביר: "הסימנים של רבי יהודה הם קיצור נמרץ של עשר המכות, וכוסית קטנה כשלי די לה בסימנים אלה בבלד. אבל בעל הבית, שלו כוס כה גדולה, ראוי לעשר המכות במלואן.."