ספירת העומר

ספירת 49 יום מיום ב' של פסח עד לחג השבועות: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג טו-טז). מפי המסורת למדו חז"ל ש"מחרת השבת" אינו מכוון כנגד יום השבת עצמו, אלא כנגד יום טוב הראשון של החג, שבו שובתים ממלאכה.

ספירת העומר הנוהגת כיום היא זכר לספירה, שהיו מונים בבית המקדש, ולה השלכה מעשית: מיום החמישים ואילך, הוא חג השבועות, הותר לעם שהביא את המנחות מן התבואה החדשה.

בנוסח הספירה סופרים את הימים ואת השבועות: "היום... ימים, שהם... שבועות לעומר". קודם הספירה מברכים: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר".

מן הראוי לספור את הספירה בלילה, מיד בתום תפילת ערבית, אף שמי ששכח לספור בערב יכול לספור בבוקר עד שקיעת החמה של אותו יום. נוהגים לקיים את מצות הספירה בעמידה, ורמז מצאו לכך בפסוק: "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט): אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה".

מנהג ישראל שאין נושאין נשים בתקופה זו ונוהגים בה מקצת ממנהג האבלות. המקור למנהג זה נעוץ באגדה התלמודית, המספרת על "שנים עשר אלף זוגות תלמידים שהיו לרבי עקיבא, וכולם מתו בתקופה זו על שלא נהגו כבוד זה בזה". רק בל"ג בעמר, יום העצמאות ויום ירושלים (החלים בתקופה זו) מותרת השמחה.

ניתן לארגן לוח ספירת העומר על כותל ביהכנ"ס למנוע טעויות.

מועד קטן, מעין חצי חג, ביום ה- 33 לספירת העמר, בו פוסקים מנהגי האבל הנוהגים בימי הספירה. אין אומרים בו "תחנון", ונוהגים להעמיד בו חופות ולהסתפר. ילדים נהגו לצאת ביום זה ליערות ולערוך משחקי צבא עם קשת וחץ. בפרג נהגו לקיים משחקים של "ריצת רגליים", כזכר למלחות המרד של בר כוכבא ותלמידי רבי עקיבא.

על פי המסורת, נעצרה ביום זה המגפה בתלמידי רבי עקיבא (יבמות סב ב). במאה ה- 12 כתב אברהם בן נתן הירחי מלונל שבצרפת בספרו "המנהיג": "שמעתי בשם רבנו זרחיה הלוי מגירונדה, שמצאו כתוב בספר ישן הבא מספרד, שמתו [תלמידי רבי עקיבא] מפסח ועד פרוס העצרת, כלומר, ט"ו יום לפני העצרת [שבועות] היינו ל"ג בעומר".

ביום זה, על פי המסורת, גם נפטר רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נוהגים לקיים בו הילולא על קברו, מכיון שיצא שמח מן העולם (לעומת ז' באדר, יום פירת משה רבנו, שהיה יום אבל, משום שמשה הצטער ובכה על יום מותו). האר"י וגוריו, מקובלי צפת, נהגו לעלות על קברות רשב"י ובנו אלעזר במירון, והאגדות סיפור כי ביום זה גם הוסמך רשב"י על ידי רבו, ר' יהודה בן גרא, וכן היה זה גם יום חתונתו. לימים התפתחה "הילולא דרשב"י" סביב הקבר, והיום עורכים במירון בליל ל"ג בעומר חגיגה גדולה. והיא מאופיינת בתהלוכה, היוצאת מבית עבו שבצפת, בהדלקת אבוקות, מדורות, ריקודים ותספורת ראשונה של הילדים בני השלוש ליד הקבר (טקס ה"חאלקה"). במאה ה- 19 נקבע המנהג לעלות על קבר הרשב"י בסידור התפילה.

למחרת בתפילת שחרית, מקיפים שבע פעמים את חצר בית המדרש, כשבידי המתפללים ספרי תורה. כן מרבים בלימוד ספרי קבלה, האידרא של ספר "הזוהר", משננים פרקי תהלים ועורכים "תיקון". יש הנוהגים להשליך בגדיהם אל המדורות, והדבר עורר את ביקורתם של בעלי ההלכה, שראו בכך עבירה על "בל תשחית". השבוע, שבו חל ל"ג בעומר, מצוין בצה"ל כשבוע הגדנ"א (גדודי נוער), שדגלם חץ וקשר. מסורות עתיקות מציינות את ל"ג בעומר גם כיום, שבו החל המן לרדת, וכן כיום, בו צוין ראשית המרד ביהודה בימי הנציב האחרון גסטיוס פלורוס, שלפי דברי יוסף בן מתתיהו ("מלחמות היהודים טז-יז) חל אכן ביום י"ז באייר, שנת 66 לספירה. אור לל"ג בעומר הדליקו משואות להודיע על תחילת המרד.

בית הכנסת עשוי להפוך מוקד של שמחה אם יתארגן לעריכת מדורות וקומזיצים, למשפחות ולילדים בערב זה. כמו כן, ניתן לארגן טיול ועליה לרגל לקבר רשב"י במירון ולארגל קולקטיבית טקס 'חאלקה' לבני שלוש ומעלה. דרך אחרת לציון היום הוא, קיום טיול לאזורי הקרבות של בר כוכבא, רבי עקיבא (קיסריה) וכדו'. ליל יום ל"ג בעומר נכון גם לקיום חתונות וכדאי להציע לזוגות נישאים מן הקהילה לקיימם בבית הכנסת או באולם שמחות סמוך לו.