יום הכיפורים

יום הכיפורים

יום טוב, שהוא גם יום צום ותפילה לבקשת תשובה, סליחה ומירוק עוונות, החל ביום העשירי לחודש תשרי: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא, מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם... כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם" (ויקרא כג כז-כח). יום זה מסיים את תקופת "הימים הנוראים", שתחילתם בראש השנה, והוא שיאם של 40 הימים, שהחלו עת התרצה ה' מכעסו על ישראל שחטאו בחטא העגל והתיר למשה לעלת שנית אל הר סיני לקבל את הלוחות השניים. כך נקבעו ימים אלה בתודעה ההיסטורית כימי רחמים וסליחות, שבהם מתקבלות תפלותיהם של ישראל: "ויאמר ה': סלחתי כדברך".

כמו שבת, אסור יום הכיפורים בכל מלאכה, חייבים להתענות בו, והעובר על כך חייב בעונש כרת. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה זה היום היחיד בשנה, שבו נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים. על הקרבנות הרגילים שהוקרבו במקדש נוספו קרבנות מיוחדים, שהקריב הכהן הגדול בעצמו כדי לטהר את הכהנים, העם והמקדש: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו... וכיפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז ל-לג). בין השעירים שהקריב בעד העם הפילו גורל: האחד הוקרב לה', והאחר נשלח לעזאזל - המדברה (מדבר יהודה): "ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה" (שם, טז כב).

עבודת יום הכיפורים לפרטיה הרבים תוארה בהרחבה במשנה (יומא) ובברייתות של התלמוד הבבלי והירושלמי על מסכת זו. הכהן הגדול היטהר והתכונן לקראת היום הקדוש במשך שבוע ימים, שבו הורגל בעבודה המעשית, שכן כל עבודות יום הכיפורים "אינן כשרות אלא בו". ליל יום הכיפורים היה ליל שימורים לכהן הגדול ולנכבדי ירושלים, שהתפללו לשלומו ולהצלחתו. בכניסתו של הכהן לקודש הקודשים היתה סכנת נפשות, ורבו האגדות סביב המסתורין שבשהייתו לפני ולפנים. לכן, משיצא בשלום מן הקודש, היה עורך לאוהביו מסיבת יום טוב. על פי המסורת היה משמיע תפילה מיוחדת עם צאתו, ובו היה מבקש (לפי סדר א"ב): "שנת אוצרך הטוב תפתח לנו; שנת אוסם, שנת ברכה, שנת גזרות טובות מלפניך.. שנת שלום ושלוה, שנת תעלנו בשמחה לארצנו, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר, בתיתך ברכה במעשי ידיהם". ברכה מיוחדת יוחדה לאנשי השרון, "שלא יעשו בתיהם קבריהם".

בתענית יום הכיפורים חייבים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (של עור) ויחסי אישות בין בעל לאשתו. כל אלה - כדי לזכך את הנפש, להרחיק אותה ממחשבות על הנאה ולהכשירה לקראת היום הגדול. שכן גם כשבטלה עבודת יום הכיפורים במקדש, נשאר הוא יום כפרתו של כל פרט מישראל, ולכן חייב כל אחד בוידוי ותפילה. ביום זה נחתם גזר הדין של הפרט, כפי שנקבע עוד בראש השנה. ולכן מיועדים ימים אלה לתשובה (ומכאן כינוים: עשרת ימי תשובה).

בימים אלה נקרא האדם לערוך חשבון נפש, ובעיקר לתקן את יחסיו עם חברו. קיימים חילוקי דעות אם מכפר יום הכיפורים גם למי שאינו עושה תשובה (הדעה הרווחת: "האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר = אין יום הכיפורים מכפר"); אבל הכל מסכימים, כי אין יום הכיפורים מכפר אלא למי שתיקן את העברות שבין האדם לחברו, ולכן חובה לפייס את מי שפגעו בו במהלך השנה: "לפני ה' תטהרו" -עברות שבין אדם למקום די בהן בחזרה בתשובה כדי שיום הכיפורים יכפר עליהן; עברות שבן אדם לחברו - חייב לרצות ולפייס ורק אז יתכפר. כמנהג סמלי לתיקון נוהגים לערוך ערב יום הכיפורים "כפרה" בשחיטת תרנגול, ויש הממירים אותו בכסף הניתן לצדקה, שתהא כפרתם "כמו כפרת השיער המשתלח" - אף כי הרמב"ן ורבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", התנגדו למנהג זה.

ביום הכיפורים נוהגים ללבוש לבן, כמאמר הנביא: "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו" (ישעיהו א יח). ים הכיפורים הוא היחיד בשנה, שבו מתקיימות 5 תפילות: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה.

במרכזו בולט אלמנט הוידוי בתפילת "על חטא", המסודרת לפי א"ב: "אשמנו, בגדנו", הנאמרת עשר פעמים - בתפילת מנחה שלפני היום הקדוש, וכן במהלך התפילות יסודו של מאמר הוידוי בנוסח ארוך יותר, המצוי אצל ינאי, והנוסח המקוצר נתחבר עוד בימי האמוראים. אל תפילת הוידוי מצטרפים פיוטי "סליחות" ובקשה לרחמים. לאחר קריאת התורה עורכים בקהילות אשכנז אזכרת נשמות, ובמהלך התפילות עולים הכהנים לנשיאת כפים שלוש פעמים: בשחרית, מוסף ונעילה. פיוטי "סדר העבודה" בתפילת מוסף מתארים את עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש. בולט במוסף הפיוט "אלה אזכרה", המספר, לפי סדר הא"ב, את סיפור עשרת הרוגי מלכות, שמסרו נפשם על קידוש השם והוצאו להורג באכזריות על ידיה רומאים.

ליל יום הכיפורים ידוע גם כליל "כל נדרי" (ראה להלן) - על שם התפילה הנאמרת בו בנעימה מסורתית ומול ארון קודש פתוח לפני תפילת ערבית, והמתירה את כל הנדרים שניתנו מתוך לחץ חיצוני בתפילת מנחה של יום הכיפורים קוראים להפטרה את ספר יונה, המסמל חזרה בתשובה אמיתית והמגולל את רוממותו של אלקים ושלטונו הכל יכול.

התפילה החמישית והמיוחדת של יום הכיפורים, הנאמרת אחת לשנה, היא תפילת "נעילה". כשמה - נאמרת היא בטרם ננעלו שערי שמים ובטרם חיתום הדין הסופי, ועל כן מבקשים "חתמנו" במקום "כתבנו" (הביתה שנאמרה בכל תפילות הימים הנוראים). "נעילה" נאמרת בפני ארון קודש פתוח לעת דמדומים: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום" ובמרכזה תפילות "שלוש עשרה מידות הרחמים", "אבינו מלכנו" ו"אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים". מסיימים את התפלה בהכרזת "שמע ישראל", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", "ה' הוא האלקים" (שבע פעמים כנגד שבעת הרקיעים שבין מקום השכינה לארץ), ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לפני קריאה זו תוקעים בשופר, לאזכר את תקיעת השופר של יום הכיפורים בשנת היבול. מנהג לתקוע יתד ראשונה של הסוכה כבר לאחר ערבית של מוצאי יום הכיפורים, כדי לקיים את הפסוק "ילכו מחיל אל חיל".

אוירת חרדת הקודש, הטהרה והזיכוך העלו את יום הכיפורים למדרגת יום של חשבון נפש לאומי. ביום זה אכן עמוסים בתי הכנסת בקהל, ועוצמתו באה לידי תיאור בתחומי יצירה שונים: ציר (מאוריציו גוטליב), שירה ופרוזה (מנדלי, ברקוביץ, פייארברג, ברדיצ'בסקי, י"ל פרץ, א"ז רבינוביץ, עגנון).

ערב יום כיפור לפנות ערב, קודם תפילת "כל נדרי", עמד פעם הרבי מגוסטינין ר' יחיאל מאיר, תפס את השמש שלו בידו, ואמר: "פייבל, הבה נעשה תשובה. אף על פי שהשעה מאוחרת, עדיין יש פנאי לעשות תשובה. מפני שהלכה פסוקה היא 'מקצת היום - ככולו', ו'יום אחד בשנה - נחשב כשנה', ואם נעשה תשובה ברגע זה -היא דומה כאילו עשינו תשובה כל השנה כולה... ("מאוצרנו הישן").

 מן הגבאים מצופה להשרות אוירה חגיגית, מהולה ביראת ימי הדין, בבית הכנסת. פרוכת לבנה במקום זאת הנוהגת כל השנה, "קיטל" לחזנים ולבעל תוקע. יש להכין ערכת עזרה ראשונה למקרה שאחד המתפללים יתעלף או יחוש חולשה מחמת הצום. כן יש להכין פלאפון למקרה חרום שיחייב אזעקת אמבולנס. ישנן קהילות שמכינות תקרובת קלה (תה, עוגות) לסעודת שבירת הצום מיד עם צאת היום הקדוש.

בכמה מן הקהילות הנהיגו טבילה במקוה ציבורית או פרטית (אם יש) וחלוקת "תפילה זכה" קודם התפילות (ראה להלן).

בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים מניחים קופת צדקה ל"כופר נפש". ה"מהדרין" מכינים חומרי הערה והתעוררות: בקבוק אמוניאק, טבק חזק וכדו'.

יום הכיפורים הוא יום אידיאלי לקרב מתפללים שאינם נוהגים לבוא לבית הכנסת לאורך השנה, כדאי להאיר פנים לקראתם: להכין טליתות, מחזורים (יש היום גם מחזורים מפורשים), דף מיוחד להזכרת נשמות וכסאות מיוחדים גם למי שלא שילמו בעבורם, בבית הכנסת ובעזרת נשים.

כדאי שרב בית הכנסת ידרוש בליל יום הכיפורים או לקראת תפילת נעילה, יברך את הבאים ויבקש מהם לפקוד את בית הכנסת גם בימים אחרים, שכן הוא פתוח ומקבל כל אחד. הנימה תהיה אוהדת ולא מוכיחה או מייסרת, ותדגיש את מסכת היחסים שבין אדם לחברו ואת חשיבות ערכי היהדות למשפחה ולעם.

 

 

כל נדרי

התפילה, הפותחת את סדר התפילה בליל יום הכיפורים. תוכנה - התרת נדרים וביטול השבועות, שנוהגים לעשותם בראשית השנה, מפני שהנודר עלול לשוכחם במשך השנה. הנוסח המצוי כיום בידינו, נתקן בבבל בתקופת הגאונים ונכתב בארמית, שפת המקום, על מנת שכל הציבור יוכל לומר את התפילה ולהבין את תוכנה.

בספרותה גאונים יש עדויות על נוסחה העברי של התרת הנדרים: "כל נדרים ואיסורין ושבועות וקיומים וחרמין, שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה מיום כיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו - אין כאן נדר, ויש כאן מחילה וסליחה וכפרה". נראה, שנוסח עברי זה נאמר על ידי תלמידי החכמים בבבל, שידעו את השפה העברית.

למעשה מהוה תוכן התפילה התרה מראש של כל הנדרים, שיעשה אדם במשך השנה. בתקופת הגאונים קמו אפוא עוררין רבים על מנהג זה, והיו שטענו שאי אפשר לבטל נדר מראש, כאשר אין כוונה להימנע מלנדור בעתיד.

התפילה נאמרת בליל יום הכיפורים קודם שקיעת החמה, מכיון שהדין המקורי אינו מתיר התרת נדרים בשבת או ביום טוב. נוהגים להתעטף בטלית ומעמידים משני צדדיו של החזן שני אנשים מחשובי הקהל, ובידם שני ספרי תורה. לאחר מכן אומר כל הקהל את הפסוק מספר תהלים: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ושליח הציבור פותח בתפילה וכל הקהל חוזר אחריו.

בקהילות אחדות הקדימו לתפילה קטע, שנוסחו "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", מכיון שביום זה מרובים עוברי העבירה, הבאים לבית הכנסת. טעם אחר ניתן לדבר, על פי נוסח התלמוד במסכת מנחות, הקובע כי "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית". דין זה נלמד מסממני הקטורת, שביניהם היתה החלבנה, ואף שריחה רע - לא נמנעו מלהכלילה בין הסממנים. נוהג זה בא להראות את האחדות של עם ישראל כציבור שלם, צדיקים ורשעים, בעומדו לפני כיסא הדין.

נוהגים לחזור על התפילה שלוש פעמים, כמו בכל התרת נדרים. בכמה קהילות נהגו הנשים להכין בגד מיוחד לחזן. מקור המנהג בגמרא, מסכת שבת (לב): "בעוון נדרים - אשתו של אדם מתה". החזן, המתיר את הנדרים, "מציל" אפוא כביכול את הנשים מן המיתה, ולפיכך ראוי הוא למתנה.

הרב הצדיק רבי מאיר מאפטא, דרכו בקודש היה להלהיב את לבותיהם של ישראל לעבודת השם יתברך. פעם אחת, בליל כל נדרי, נתקבצו הרבה בני אדם לבית מדרשו. נכנס הרב ואמר בהתעוררות גדולה: "נפייס את תורתנו הקדושה שפגמנו בה כל השנה". מיד נתעוררו כל העם עד שגעו בבכיה גדולה כשתי שעות.

לאחר שתי שעות, משחזר הרב לבית המדרש וראה שכולם בוכים, צעק ואמר: "יהודים, לא כך רציתי אלא לשוב אל השם יתברך מתוך שמחה". עד שקמו כולם ורקדו בעיגול גדול לערך שעה ("ימים נוראים").