השנה היא 1949 והמקום הוא בית הכנסת הגדול שבקהיר.

 

קהיר שהיתה מפורסמת פעם במרכז הרוחני שפעל בה ירדה מגדלותה התורנית והחילון המהיר שעבר על הקהילה היהודית במקום, בין היתר בעקבות בתי הספר של 'אליאנס' שנפתחו בה הפכו את המיעוט הדתי שבה לחלש ובלתי משפיע. במצב ענינים קשה זה הגיע הרב אהרן שוויקה, סוחר אמיד בן למשפחה שהגיע למצרים מחלב שבסוריה, רב ולתמיד חכם בעצמו, לישיבת פורת יוסף בירושלים כשהוא מבקש מראשיה להמליץ לו על רב צעיר, תלמיד חכם, שיהיה מסוגל לטפל בכל עניניה הדתיים של הקהילה, ובעיקר בנושא הגיטין הכוללים דינים חמורים ומורכבים.

 

ראשי ישיבת פורת יוסף המליצו לו על שני תלמידי חכמים צעירים בוגרי הישיבה, ולאחר ראיונות עם השנים בחר הרב שוויקה בצעיר בן 27 ששמו היה עובדיה יוסף. הרב הצעיר הגיע לקהיר מונה לאב בית הדין, ובמהירות נוכח כי העזובה הרוחנית פושה בה בכל פינה. הוא נאלץ להתמודד עם בעיות של כשרות, גיטין וקידושין, עדים פסולים, וכו' וכו'. ניתן לכתוב כמעט ספר על קורותיו של הרב הצעיר במצרים בין השנים 1947-1950. בקצרה נספר כי הכשרות בקהילה היהודית נשלטה על ידי קבוצת שוחטים שרבים מהם היו אנשים אלימים שהחזיקו במונופול על אספקת הבשר ולא איפשרו לאחרים להיכנס לתחום. הרב יוסף שגילה כי האנשים הללו היו פסולים לשחיטה, בלשון המעטה, נלחם בהם בכל כוחו, וחייו היו לא פעם תלויים לו מנגד.

 

בסופו של יום, לאחר שהרב עובדיה יוסף הכריז בציבור כי בית החולים היהודי מאכיל את חוליו בבשר טרף, וכי אסור לאיש לדרוך שם יותר, נטש הרב את משרתו בעצב ובמרירות, כאשר הוא מבין כי חלק גדול מראשי הקהילה, לא מוכנים לקבל את דרישותיו בכל הנוגע להקפדות ההלכתיות.

כפי שציינתי ניתן לכתוב דפים ארוכים על הרפתקאות קהיר של הרב עובדיה, אך אני הייתי מבקש להתעכב על אפיזודה אחת קצרה, ממנה הייתי רוצה להעלות שאלה לדיון. כאשר הגיע הרב עובדיה יוסף לבית הכנסת הגדול "נווה שלום" גילה לתדהמתו כי בחגים, ואפילו בראש השנה ויום כיפור, כאשר קהל רב הופיע בבית הכנסת, השתמשו החזנים במקרופונים וברמקולים כדי השציבור יוכל לשמוע היטיב את הדרשה ואת התפילות. לדבריהם, הם הסתמכו על רבנים קודמים שנהגו כך, אך הרב עובדיה, כמו כל הרבנים האורטודוקסים סבר שהדבר אסור, ואיים על גבאי בית הכנסת, כי אם הם ימשיכו להשתמש ברמקולים בחגים ובימים הנוראים, הרי שהוא ידיר את רגליו מבית הכנסת.

 

החזנים הבטיחו לרב כי הם ישמעו לדבריו, אך לא חלף זמן רב ובאחד החגים כאשר הגיע החזן לתפילת 'נשמת כל חי' החל להשתמש שוב במקרופון. הרב עובדיה מימש את איומו. הוא פשט את טליתו, עזב את בית הכנסת והלך להתפלל בבית הכנסת שבשכונת דאהר – מקום מגוריו.

בסיפור הזה נזכרתי לא רק בגלל שכעת הוא תאריך ה'שלושים' לפטירתו של הרב, אלא מכיוון שלא אחת אני נתקל בשאלות, בהם יש לרב ולמתפללים חילוקי דעות מהותיים. חילוקי הדעות הללו אינם  אקוטיים כמו שימוש במקרופון חשמלי ביום כיפור, אבל מכל מקום, לא פעם נשמעת טענה כי הרב מבקש להחמיר במקום שהציבור אינו מעוניין בכך.

 

דוגמא: הרב לא מעוניין שלתורה יעלו אנשים שהגיעו עם מכוניתם לבית הכנסת. הגבאים טוענים מאידך, כי בית הכנסת נמצא באזור שאיננו דתי, וכי לא ניתן לפגוע במתפללים הרבים המתגוררים באזור, ומגיעים לבית הכנסת באמצעות רכבם. אינני נכנס כעת לשאלה ההלכתית, האם מותר להעלות לתורה אנשים שאנם שומרי שבת. קיימים על כך לא מעט דיונים בין הפוסקים ואין זה מתפקידי לפסוק ולהכריע. אני מבקש להעלות את סוגיית מקומו של הרב בבית הכנסת.

 

מי הוא הסמכות המכריעה בבית הכנסת? באופן אינטואיטיבי יש להניח כי הרב הוא האיש. אולם קיימים מקומות בהם הרב אינו אלא שכיר המקבל את משכורתו מוועד הקהילה. האם במקרים כאלה יש להישמע להוראותיו? בסיפור על הרב עובדיה, היה הצעיר בן ה- 27 אב בית הדין והאחראי על צרכיה הרוחניים של הקהילה. בנוסף מדובר היה בחילול יום טוב. האם גם כאשר הסוגיא הרלוונטית היא שאלה של מנהג, או אפילו חומרא גם יש להישמע להוראותיו של הרב? האם צורתה של קהילה יהודית נכונה היא ציות מוחלט לפסקיו של הרב המקומי? מה הוא מקומו של 'וועד הקהילה', ה'פרנס' או כפי שהוא מכונה היום 'הגבאי'? אין לשאלה זו תשובה מוחלטת, והגבאים הקוראים רשימה זו, מוזמנים להגיב ולחוות את דעתם.