ליל הושענה רבה, יהודים מכל העדות והחוגים מתכנסים לבתי הכנסת ל'תיקון הושענה רבה' המתבטא באמירת התיקון המסורתי, או למנהג המתפתח בשנים האחרונות –סדרת שיעורים לאורך הלילה.

 

גם באחת הערים הגדולות שבצפון הארץ [טוב, חיפה] היה בית הכנסת הקטן והמוזנח מלא מפה לפה בליל הושענה רבה. תושב מקומי שהיה נקלע למקום באופן פתאומי היה בוודאי מתפלא לגלות את הדירה הקטנה שהוסבה לבית הכנסת עוד קודם נולד הוא – מלאה עד אפס מקום. בני המקום ידעו, שבית כנסת ישן זה, נתרם לפני ארבעים שנים על ידי יהודי ערירי, ומאז מאכלס בעיקר יהודים מבוגרים שהכירו את הזקן והתפללו אתו בשנותיו האחרונות. לפי הסיפורים היה זקן זה נשוי במשך שנים רבות ואף נולד לו ילד שנפטר ממחלה בגיל צעיר. בערוב ימיו, לאחר פטירת אשתו, החליט הזקן להפוך את דירתו לבית כנסת, ועם מותו ציווה כי המקום ימשיך לתפקד ככזה.

 

הצעירים, מטבע הדברים לא נמשכו לדירה הישנה והמוזנחת. הצפיפות שבסלון [אולם בית הכנסת], הרהיטים העתיקים, והאווירה שהזכירה בעיקר ריחות של סבא וסבתא בבית האבות לא קרצה להם במיוחד בלשון המעטה. אלא שבאותו ליל הושענה רבה, מצאו רבים מהם את עצמם לפתע נוהרים לכיוון הדירה הישנה ומנסים למצא בה מושב טוב.

 

מה משך את הקהל? האם מפת השיעורים שנתלתה בערב חג הסוכות על לוח המודעות המקומי? קשה להניח. מוסרי השיעורים היו רבנים שביקרו במקום בקביעות, ומלבד מספר זקנים עליהם תמיד היה הרב התורן חושש שלא יחיו עד לאחר תום השיעור, איש לא היה נוכח. מה השתנה איפא בליל הושענה רבה זה? מסתבר כי מפה לאוזן עברה שמועה כי אחד מאנשי הבידור האטרקטיביים ביותר באותם שנים הודע כי הוא מתעתד למסור שיחה בבית הכנסת בליל הושענה רבה.

 

האיש שהיה נתון למעקב מתמיד של כל צלם פפראצי המכבד את עצמו, נחשב היה לאחד מסמלי הבידור והתרבות של התקופה, והיה נערץ על ידי ילדים, נערים, ואבות שגדלו כנערים על דמותו. מלבד כשרונו הברור במשחק, הנחיה וכן הלאה לא ניכרו באיש סימנים של הוגה דעות מבריק או של פילוסוף וחובב יהדות. להיפך, לעתים נראה היה שהוא מנוער לחלוטין מכל מה שריח יהדות נודף ממנו. כולם ידעו שהוא אוכל ביום כיפור, סועד את ליבו בחמץ בפסח, ולא מודע כלל לתאריך הקרוי תשעה באב. זו הסיבה שההודעה על 'שיעור' בליל הושענה רבה מדמות כה תלושה היתה כל כך משונה וממילא משכה קהל רב.

 

ואמנם בשעה היעודה היה סלון ביתו של הזקן המנוח מלא מפה לפה – דבר שהיה מסב לו בוודאי קורח רוח, שכן הפעם היחידה בה נכח קהל רב בנוכחותו היה בשעת לוויתו. שקט השתרר כאשר השחקן גבה הקומה צעד בין שני טורי האנשים כשעל ראשו מתנוססת כיפה בד צחורה ומקומטת. הוא נעמד על יד עמוד החזן ואמר:

"הפעם הקודמת שעמדתי כאן היתה לפני חמישים שנה. היה זה כאשר הייתי נער צעיר ופוחח והודעתי לאבי כי איבדתי את אמונתי ואינני רואה כל טעם להמשיך ולקיים אורח חיים יהודי. אבי ניסה לשכנע אותי לקיים לכל הפחות מצוות בסיסיות כמו שבת ותפילין, אך אני הודעתי לו שאינני מוכן לרמות את עצמי ומאחר שאני אתאיסט אין כל טעם שאבצע מעשים מגוחכים ופולחניים. אבי שהיה אדם עקשן ורתחן כעס מאד והודיע לי כי הוא מבקש ממני לעזוב את הבית ולא לשוב אליו לעולם. הוא אמר כי מבחינתו אינני בנו. צחקתי בליבי. הייתי משוכנע כי הוא יירגע לאחר זמן קצר, ויתפייס אתי. אך נראה לא הכרתי מספיק טוב את אבי. כעבור שבוע קיבלתי מכתב ממנו בו הוא מודיע לי כי כל עוד אינני מוכן לשוב בי מדעותי הוא אינו מעוניין לראותני. הוא גם ציווה שלא אומר קדיש על מיטתו.

 

אבי היה אדם שקט ונחבא אל הכלים כך שהמעשה לא התפרסם, ועם הזמן אנשים סברו כי בנו מת ממחלה. אבי לא טרח להכחיש את דעתם, כנראה מפני שהוא אכן סבר שמתתי, רוחנית לפחות, וכך עד יום מותו לא החליף אתי אבי מילה. בינתיים התקדמתי בעולם הבידור והמדיה ואיש לא ידע כי אבי הוא אדם דתי החי לו בחיפה בודד וערירי. לפני מותו ציווה אבי להפוך את ביתו לבית כנסת, וזהו בית הכנסת בו אתם נמצאים כעת. בשנה האחרונה החלתי תהליך של מה שמכונה 'חזרה בתשובה' שלשיאו הגעתי היום. גם היום אני חושב שאבי טעה בגישה שלו. כך לא מתנהגים לילד. אני משוכנע כי אילו הוא היה מתייעץ עם רבנים מומחים בתחום החינוך היו אלו אוסרים עליו לנהוג כפי שנהג, אך כזה היה אבי. איש ישר דרך, תקיף, שמעולם לא וויתר לעצמו, לא חזר בו מדעותיו, ולא הסכים להתפשר על דעותיו.

 

בחרתי להופיע כאן, היום, ליל הושענה רבה, בבית הכנסת של אבא ולומר לכם ולו: אבא חזרתי הביתה".