שמחת תורה בפתח, ואני חש צורך עמוק ברשותכם, לכתוב על יהודים מיוחדים אותם אני מכנה 'יהודי שמחת תורה'. מהו 'יהודי שמחת תורה'? כולנו מכירים את 'יהודי שבת', או יהודי חגים', ואפילו את 'יהודי יום כיפור' כשהכוונה היא כמובן ליהודים שלא נוהגים לפקוד את בית הכנסת אלא בזמנים מיוחדים, כמו שבת, חג, ראש השנה, ויום כיפור בסדר יורד. אך האם קיימים הנוהגים לבקר בבית הכנסת רק ב'שמחת תורה'?

 

בכינוי 'יהודי שמחת תורה' אני מכוון, לאותם יהודים שקטים הפקודים את בית הכנסת אך הם אינם בולטים בו בכל ימות השנה, וגם בחגים הגדולים הכוללים את ימי ראש השנה ויום הכיפורים אינם מפגינים נוכחות. אולם כשרק מפציע לילו של חג שמחת תורה והחזן מכריז על ההקפה הראשונה לכבודה של תורה, נדמה כי רוח תזזית חולפת בהם והם נעשים לאיש אחר. יש שיאמרו שמדבור ברוח של קדושה, יש שיטענו כי רוח של שמחה פקדה אותם ויש שיכנו אותה כרוח של השתוקקות. כך או כך כל המביט בהם מגלה לפניו יהודים אחרים שפניהם עונים בהם שאינם כתמול שלשום.

 

לרוב לא מדובר באנשים בני תורה, או תלמידי חכמים מופלגים מהם ניתן היה לצפות לשמוח בשמחתה של תורה. אנשים אלו הם יהודים בעלי בתים, העמלים לפרנסתם ומגיעים בקושי מסויים לשיעור הדף היומי. אך כשמגיעה שמחתה של תורה הם נעשים לאוהביה הגדולים ולא מסוגלים להתנתק ממנה. בשעת מכירת ההקפות הם עומדים בראש הקונים, ולכשהם זוכים להחזיק את ספר התורה בידיהם האושר ניכר על פניהם. הם מניפים את ספר התורה אל על בצורה כמעט מסוכנת [אני זוכר שהרב שלנו ניגש אל יהודי כזה, וביקש ממנו כמעט בתחנונים לא להניף את ספר התורה בהתלהבות כה גדולה, מאחר שהספר עלול חלילה ליפול], מרקדים ומקפצים בעוז, ובשעת המזמורים הם אלו הנותנים את הטון.

 

אצל הספרדים הם נוטלים את הסידור וקוראים בהתלהבות בלתי מצויה את 'מפי אל', ואת 'יום שמחה, יום שמחה לישראל – יום עצבות לישמעאל' כשהם מוסיפים ממיטב איחוליהם לבני ישמעאל לשמחת המתפללים, וכך גם אצל האשכנזים הם הפותחים בכל מעגל במחרוזות השירים למן 'תורת ה' תמימה', ועד 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא'.

 

מעודי תמהתי מה ההסבר לכך? כיצד יהודים אלה שבכל השנה לא מוכרים כלמדנים או שקדנים גדולים כה מחבבים את התורה? כגבאי לא מעט שנים אני רשאי להעיד כי חיבתם ואהבתם אל התורה ואל שמחתה אינה מן השפה ולחוץ. הם רוקדים ושמחים ביום חגה של התורה בכל לב. אי אפשר לטעות באגלי הזעה הנוטפים מהם כמו גם בהבעת הפנים המאושרת הנלווית לריקודיהם. לו הייתי מסוגל הייתי ניגש אל אחד מהם ושואל אותם מפני מה הם שמחים כל כך, האם הם לא חשים כי הקשר בינם לבין התורה, הייתי אומר, לא כל כך אדוק? האם הם היו רוקדים בכזו התלהבות בחתונתו של בן דוד מרוחק אותו כמעט ולא הכירו, או שהיו מאחלים מזל טוב לאבי החתן ומבצעים ריקוד קל לאות נימוס?

 

ייתכן כי יהודים אלו חשים קשר עמוק לתורה והם היו חפצים להיות שקועים בלימודה. אלא שהם אינם מסוגלים לכך אם מחמת טרדות פרנסה, ואם, מסתבר יותר, מעצלות. לא כל אדם מסוגל לשבת בבית המדרש שש עד שבע שעות ביממה וללמוד גמרא, שולחן ערוך, או מוסר.

 

הסבר זה שייך לשדה הפסיכולוגי אך יתכן כי הוא נכון. הרצון העז ללימוד התורה המשולב עם רגשות האשם שאין הם מבצעים זאת בפועל, מנתב את כל הרגשות וההתלהבות האצורים בקרבם אל עבר שמחת תורה, בה הם מוכיחים, לפחות לעצמם, כי הם חפצים בה ורוצים בקירבתה. אינני בא חלילה בפרשנות זו להטיל ביקורת על אותם יהודים יקרים. הלוואי והייתי כמותם. להיפך, חשקם העצום, ותחושת ההחמצה הגדולה שלהם אינה נחלתו של כל אדם שכלל לא חש את אותה משיכה קדושה לתורה. דווקא יהודים אלה מוכיחים כי שמחת תורה הוא יום חגם, לא פחות משהוא יום שמחתם של תלמידי החכמים.