הסיפור הבא שארע במציאות עשוי ללמד משהו על תפקידו המורכב של הגבאי בבית הכנסת שאינו מסתבר, רק פונקציה אדמיניסטרטיבית. היה זה באחת משבתות הבר מצווה שנחגגו אצלינו. חתן הבר מצווה היה ילד טוב, עדין עם 'נשמה טובה'. אך דא עקא שהוא סחב אתו 'מטען' לא פשוט. הוריו היו גרושים ובין שניהם תלוי היה סכסוך ארוך כואב ומדמם. לא היה זה עוד תהליך גירושין רגיל, אלא מלחמה שהרקע שלה היה מריבה בין האב שטען כי הובטח לו על ידי חמיו דירה גדולה ותמיכה כלכלית, לבין משפחת האם שטענה כי חתנם אינו אלא חצוף, עז פנים שמנסה לסחוט מהם את כספם.

 

הסכסוך הגיע לשיאו כאשר ביום בהיר אחד קיבל הסב, חמיו של האב מכתב מבית הדין ובו מתברר לו כי חתנו תובע אותו ל'דין תורה'. האיש ההמום לא ידע כיצד להגיב, אך בלית ברירה נאלץ להופיע לדיון. כדרכם של דיונים ופולמוסים משפטיים עלו הטונים לדציבלים גבוהים וכל צד האשים את רעהו בהאשמות חריפות ובוטות. חדשים ספורים לאחר פתיחת הדיונים עבר הסב התקף לב, ונותר נכה שזקוק לטיפול סיעודי. באופן טבעי הואשם האב כגורם הישיר למצבו של הסב והיחסים שהיו טעונים בלאו הכי הגיעו לנקודת רתיחה. בשלב הזה, התרחקה ממנו גם אשתו שהיתה עד כה נייטרלית, וביקשה ממנו באופן חד משמעי להיפרד. אם עד עתה שמרה האשה על מעמד של משקיפה מן הצד, בא מראה אביה בכיסא הגלגלים והציב אותה במחנה משפחתה.

 

תהליך הגירושין היה כאמור ארוך וכואב, מה עוד שלזוג היה בן אחד שהספיק להיוולד ביינתיים. את האשה ייצג אחיה, טוען רבני מוכר, והאב ייצג את עצמו. בסופו של התהליך נקבעו הסדרי ראייה, והאח נטל על עצמו את תפקיד 'אבי המשפחה' במקום האב. הוא הזמין את האם ובנה בכל שבת אליו, ונהג ללמוד עם הילד את שיעורי הבית שלו. הוא גם היה משוחח עם מוריו, ובאופן כללי פרש עליו את חסותו, מה שהוביל להמשך של חיכוכים לאורך השנים.

 

כאשר הגיע מועד הבר מצווה, הוסכם על שני הצדדים כי הארוע יתקיים בבית הכנסת השכונתי, בו מתגורר הילד, כלומר בבית הכנסת שלנו. האב הסכים לכך מאחר שהבין שהילד מבקש לשמוח בחברת חבריו בני שכונתו. גם הדוד, שהתגורר בקרבת מקום היה אחד מהמתפללים המכובדים ביותר בבית הכנסת, ומלבד תרומותיו הרבות למוסד, גם היה מוסר שיעורים ונחשב לאחד מעמודי התווך של הקהילה.

 

בשבת בבוקר, הופיעו בבית הכנסת החתן ומשפחת אמו, וגם אביו הקפיד להגיע בזמן. כאשר הגיע זמן קריאת התורה התחלתי למלא את תפקידי כגבאי ולחלק את העליות. כפי שנהוג בבית הכנסת שלנו, וכנראה בעוד מקומות, זוכים בעלי השמחה לרוב העליות הקיימות ואני ביקשתי לנהוג בהתאם. אלא שאז ניגש אלי דוד החתן ולחש על אזני כי הוא אינו מסכים בשום פנים ואופן כי אבי החתן יזכה בעלייה לתורה. לדבריו מדובר באדם שלילי שאין לו כל זכות לעלות לתורה. ניסיתי להסביר לדוד כי הוא מבקש בקשה בלתי אפשרית אך הלה התעקש ואף איים שאם האב יזכה בעלייה הוא יעזוב את בית הכנסת. לא פחות.

 

בקשתו של הדוד היתה לא לגיטימית בעיני והתכוננתי לסרב לה, אך ביודעי מה רבה חשיבותו של אותו אדם לקהילה בבית הכנסת חיפשתי אחר פתרון. לאחר דקות מספר של מחשבה ניגשתי לאבי החתן ואמרתי לו שבבית הכנסת שלנו נוהגים על פי מנהג קדום למכור את עליית חמישי בשבתות בר מצווה, לאחד מקרוביו של החתן הבר מצווה. בדרך כלל זוכה בהם סבו של החתן, כעת שסבו של החתן לא כשיר, אולי ירצה הוא לזכות בעלייה. האב הסכים בשמחה, ובשעת מכירת העליות, הכרזתי על עליית חמישי כשאני פותח אותה בסכום של 250 שקלים. האב שהיה משוכנע כי אכן מדובר בעלייה יוקרתית העלה את הסכום ל- 300, והדוד הבחין בכך וניסה להעלות את הסכום ל-400. כך התנצחו השנים ביניהם עד שהאב זכה בעליה בסך 780 שקלים. לדוד לא היתה כל טענה עלי, האב קיבל את העלייה בזכות ולא בחסד. אינני יודע אם נהגתי כשורה, אך אני מספר דברים כהוויתם.

 

אלא שבכך לא הסתיימו הצרות. כאשר עלה לתורה נער הבר מצווה עלה האב כנהוג וביקש לברך את ברכת 'ברוך שפטרני.' באותה שעה נעמד גם הדוד ובקול מלא חשיבות בירך את 'ברוך שפטרני'. בעיניו, הוא אביו של הנער לא פחות מאביו הביולוגי. למרבה המזל, לא גרם הדבר למהומה, וכשהסתיימה התפילה נשמתי לרווחה. חששתי מאד שהדברים יגיעו למקומות קשים יותר. כעת לא נותר לי אלא להתפלל שבנישואיו של הנער המסכן כבר יתבגרו שני הצדדים, ויבינו כי הם גורמים בעיקר סבל לחתן השמחה.