הסיפור הבא התרחש בבית כנסת של חסידות מסויימת, לא גדולה, ולכן לא כל כך מוכרת. את השתלשלות הארועים שמעתי מידיד שגר בסמיכות למבנה בית הכנסת של החסידות. מדובר בסיפור ישן, ועל כן איש לא יזהה את הדמויות ואת המקומות.

 

בראשה של החסידות הזו עמד אדמו"ר לא צעיר, ולו כמה עשרות בודדות של חסידים. בין החסידים היו גם בניו וחתניו, שכן לאדמו"ר היו שלשה בנים ושלש בנות נשואות.

 

במהלך השנים עבר 'חתול שחור' בין האדמו"ר לבין אחד מחתניו – החתן הגדול. הסיבה: תחושת המשפחה כי חתן זה מנסה 'לרשת' את כס חמיו בעודו בחיים. מלבד העובדה שהמינוי בחצרות החסידים עובר על פי הנהוג אל הבן ולא אל החתן, שרר במשפחה גם כעס על כך שהחתן כלל חושב על 'היום שאחרי'. התוצאה של הכעס הזה הובילה במהירות למריבה בלתי נעימה. האם, אשת האדמו"ר הטיחה דברים בביתה, אליה הצטרפו גם בנותיה אחיותיה של אשת החתן בעל השאיפות, והיא בתגובה הודיעה שהיא תומכת בבעלה והן כולן מקנאות בהם ומנסות להוציא את דיבתם רעה. הסוף כמו במקרים רבים, היה נתק מוחלט בין החתן ומשפחתו, למשפחת האדמו"ר. הוא החליט לקחת את משפחתו לעזוב את הארץ ולרדת לחו"ל.

 

לחו"ל, הגיע החתן כשהוא במצבו הירוד ביותר: מוקע ומנודה ממשפחת חמיו, ובלתי אהוד גם בקרב משפחתו שהביטה בעין עקומה על הסכסוך המיותר לטעמם. אלא שדווקא בחו"ל החל כוכבו של האיש לדרוך. מסתבר כי אכן מדובר היה בבחור מוכשר בעל יכולות מנהיגות מרשימות, וקהילה קטנה אך מוצקה התקבצה סביבו. קבוצה זו מורכבת היתה מאנשים צעירים, ועד מהרה היו גם ילדיהם לחלק מן הקהילה שגדלה ומצחה במהירות. החתן הקים מוסדות חינוך, ולאחר מכן ישיבה, וכעבור עשרים שנים עמד בראש קהילה מכובדת בעלת מאות משפחות.

 

ההצלחה לה זכה החתן בחו"ל, לא חלחלה למשפחתו בישראל. להיפך, נראה היה כי כמו במתאם שלילי, ככל שהחתן מצליח יותר, כך מאבדת החסידות של חמיו מנכסיה האנושיים. מעט החסידים שחסו בצילו נעלמו לאט לאט. חלקם היו זקנים ונאספו לבית עולמם, אחרים היגרו לחסידויות אחרות גדולות ומבוססות יותר, והמעט שנותרו, לא היו לרוב 'חסידים' ממש, אלא בעיקר יהודים שהתפללו בבית הכנסת רק מפני שהוא היה קרוב לביתם.

 

ויהי היום והאדמו"ר הזקן חש שימיו קרבים והולכים. הוא קרא לבניו, חתניו, ובנותיו והודיע להם כי ברצונו למסור בפניהם את צוואתו. בני המשפחה ניסו להניא את אביהם מתכניתו והבטיחו לו כי עוד נכונו לו חיים ארוכים, אך הוא לא שעה לדבריהם והודיע להם כי בכוונתו להכריז על ממלא מקומו בחסידות. הילדים התפלאו. הם היו משוכנעים כי הבן הבכור הוא ממשיכו הטבעי של האב, בפרט לאחר ארועי החתן הראשון. אך האב הישיש הדהים אותם והודיע כי הוא בחר בחתן המורחק לממשיך דרכו. הוא ביקש להודיע לו על המינוי ללא שהות, ולבקשו שיעלה ביחד עם קהילתו לארץ וישתכן בבית הכנסת של החסידות. "חסידות", אמר האב, "היא לא תואר או אצילות, היא מפעל חיים ודרך עבור האנשים שמאמינים בה, ומסתבר כי רק חתני הראשון מוכשר למלא את המשרה הזו".

 

החתן שמע את החדשות בהתרגשות. הוא הרגיש שמבחינתו נסגר מעגל. הבן שנדחה לפני עשרות שנים, חוזר הביתה כמנצח בראש קהילה גדולה ואף זוכה למלא את מקום האב. הוא החל בהכנות, ולאחר זמן לא רב עלה בראש קבוצה לארץ. כבר באותו שבוע תוכננה מסיבת הכתרתו כ'רב' החסידות, כשבכך מתבטאת בעצם הכתרתו כאדמו"ר הבא. עם נחיתתו ארצה פנה במהירות לבית חמיו. הוא ביקש ליפול על צוואריו, להודות לו, ואולי לקבל גם התנצלות על כל שנות הניתוק.

 

הפתעתו היתה עצומה כאשר נמסר לו שהאדמו"ר אינו חפץ לראותו. הוא חשב שהוא הובן כראוי וחזר על בקשתו להיכנס לחדרו של האדמו"ר. גם הפעם נמסר לו באדיבות אך בתקיפות כי האדמו"ר הורה שלא להכניסו אליו.

 

עד מהרה הבין החתן כי האדמו"ר לא סלח לו, ומינויו היה רק בגלל טובתה של החסידות הדועכת. הוא ניסה במשך היומיים הבאים להתקבל שוב אצל חמיו אך לשוא. ארבעה ימים אחר כך נפטר האדמו"ר והוא מונה כאדמו"ר החדש. סיפור זה לא ידוע לרבים, והכל משוכנעים כי האדמו"ר הנערך הוא ממשיכו האהוב של האדמו"ר הקודם.

 

אבקש לא לנסות לזהות את השמות שכן מספר פרטים חשובים שונו כך שהניחוש יהיה חסר תועלת.