את טורי אייחד הפעם, לאור בקשת העורך, לנושא עלוני השבת בבית הכנסת.

 

חשבתי להביע את דעתי אודות המנהג הפסול שבו הופכים העלונים לחומר קריאה מרתק בשעת התפילה, והמתפלל שקוע בדף הצבעוני שלפניו כביכול הוא ממתין כעת לתורו במשרד הפנים, או אודות הנוהג הדוחה שהעלונים [בחלקם] הפכו לכלי פרסום סביב הצעות עסקיות שחלקן רחוקות מהאוירה של בית הכנסת מרחק של מזרח ומערב. אולם מפי העורך שמעתי שבכל הנקודות הללו כבר ינגעו הכותבים והמרואיינים האחרים [חלקם רבנים] ואין צורך במחאתי הקטנה. כיוון שכך, אסתפק במה שהורה רב בית הכנסת שלנו, שאין להכניס את עלונים לבית הכנסת בשום פנים ואופן. רק לאחר התפילה, אוסף אחד הילדים את כל העלונים ועובר בין המתפללים ומחלק לכל אחד לפי רצונו.

 

תחת טור נוקב ולוחמני אספר לכם על מקרה מעניין שהתוודעתי אליו בהקשר של עלוני השבת. אחד מן הרבנים ביישובים שמעבר לקו הירוק נרצח על ידי מחבלים בדרכו לביתו. המקרה עורר זעזוע גדול ברחבי המדינה בכלל, ובגושי ההתיישבות בפרט. אותו רב היה אישיות מיוחדת במינה, תלמיד חכם בעל שיעור קומה, צנוע ועניו, שופע מעיינות חכמה, ובעל יכולת הסברה מיוחדת.

 

בנו של הרב מתפלל בבית הכנסת שלנו. הרב נקטף ביום ראשון, ובימי השבעה סיפר לנו הבן כי בליל שבת אמר הרב דבר תורה נפלא במיוחד אותו חידש על פרשת השבוע, ואשר לשמעו תתמוגג כל נפש. 'היתה זו מעין מתנת פרידה מאיתנו' אמר הבן, פנינת תורה יקרה אותה הותיר לנו ובה נזכור אותו.

 

כמובן שביקשתי לשמוע את אותו דבר תורה מופלא, אך הבן הביט בי באימה ואמר בלחש כי הוא שכח את דברי אביו. ההלם, והטרגדיה שפקדו אותו ביום ראשון השכיחו ממנו לחלוטין את שארע בליל שבת. ניסיתי להרגיע אותו ולומר לו כי 'זה לא נורא' ובטח מישהו אחר בשולחן השבת יזכור זאת, אך הבן הסביר לי שבשעה שאביו נשא את דבריו ישבו הוא ואדם נוסף – אורח אותו הוא לא הכיר – בשולחן ושאר  בני הבית היו במטבח. לבן לא היה מושג מי היה האיש שישב ליד שולחן השבת, שכן אביו היה נוהג להזמין לסעודות השבת, כל אורח ששהה ביישוב ולא התאכסן במקום מסודר.

 

כאבו של הבן היה גדול. הוא לא שהה להסברי כי באחד הימים הוא בוודאי ייזכר בפירוש, וזהו טיבו של מבנה הזיכרון במח. הוא הסביר כי הוא חש שכאילו בלוק שחור ניצב בינו לבין אותו פירוש מופלא, והוא מרגיש שהוא איבד במו ידיו את דבריו האחרונים של אביו. ניסיתי לנחם אותו שוב ושוב, אך צערו היה כה גדול עד שהנחתי לדבר, ובחרתי לתת לזמן לרפא את הפצע.

 

חלפה שנה, והשבת שקדמה לרצח הגיעה שוב, והנה אני מבחין בבן פוסע לכיווני בהתרגשות בלתי רגילה לאחר תפילת ערבית של שבת. הוא מושך אותי הצידה, ומצביע על אחד מעלוני השבת החדשים שיצאו לא מכבר כאשר תחת הכותרת 'שמנה של תורה' מופיע המשפט הבא: "לפני כשנה זכיתי להתארח אצל הרב... זכרונו לברכה וה' יקום דמו. בליל שבת נשא הרב את דבריו שהיו כדברי אלוקים חיים, והסביר באופן נפלא את הפסוק"..  כאן הופיע פירושו של הרב, שאכן היה נפלא במיוחד, ואילולי היה זה 'בלוגבאי' אלא 'פניני פרשת שבוע' הייתי אף מביא אותו בפניכם. התרגשותו של הבן חצתה גבולות. אושרו היה עצום והוא אמר לי כי הוא מרגיש שהוא 'קיבל דרישת שלום מאבא שבשמים'. הוא צעד בשמחה לביתו, ובמוצאי שבת התקשר לאמו ולאחיו וסיפר להם על הפירוש של אבא. לאחר מכן הוא התקשר למספר הטלפון שצויין בשולי העלון וביקש לדבר עם העורך. הלה זכר היטיב את אותה שבת, וסיפר שהוא מונה באופן מקרי לעורך הגליון אך לפני שתי שבתות. כאשר חיפש פירושים לפרשת השבוע צץ בראשו אותו הסבר מבריק של הרב ז"ל. 

 

אז מי אמר שלעלוני השבת אין תועלת?