בבתי הכנסת - בכל בתי הכנסת - אך בעיקר בגדולים שבהם המקיימים מנינים רבים עד לשעות המאוחרות, מצויים יהודים הנמצאים במקום באורח קבע, עד שהם כמעט חלק מהנוף ומרהיטי בית הכנסת. על פי רוב מדובר באנשים לא קונבנציונאליים, שדעתם לא תמיד מסודרת עליהם, והם מוצאים בבית הכנסת בית, או 'מקום בטוח' בו הם יכולים להעביר את הזמן.

 

כאלו היו בן גוריון ובגין. לא, אני לא מתכוון לשני ראשי הממשלה המנוחים של מדינת ישראל, אלא לשני יהודים שכינויים של שני המנהיגים דבק בהם ומני אז איש לא מכיר אותם מלבד שמותיהם החדשים.

 

בן גוריון היה יהודי מבוגר שמקור הולדתו בלתי ידוע. על ראשו התנוצצה קרחת גדולה ובשתי אצדעותיו פרחו להם שתי קבוצות שיער מרשימות ולבנות שהזכירו באופן די מדוייק את בבואתו של בן גוריון המקורי. הוסיפו לכך שהוא היה נמוך, מגולח, ומבוגר והנה לפניכם ראש הממשלה בתוספת כיפה. הוא היה מגיע בשעות הבוקר המאוחרות לבית הכנסת ומתחיל לטרוח אחרי מנין. למרות גילו המבוגר היה ניגש לכל בחור או עובר אורח ושואל אותו בספר פנים מאיים 'שחרית'? 'שחרית'?  המתפללים המנוסים, גם אלו שהגיעו כרגע למקום מיהרו להכריז כי הם כבר התפללו מזמן, אך הבחורים הלא מנוסים היו מהנהנים לו בראשם כי הם אכן עדיין לא התפללו שחרית, והם נכונים להצטרף אתו למנין. לאחר שנפלו ברשתו חמישה שישה מתפללים, היה מצווה עליהם בן גוריון להישאר במקומם ומתחיל לחפש אחר קרבנות נוספים. מידי זמן היה חוזר לאולם בית הכנסת לבדוק אם 'שבוייו' עדיין לא נטשו אותו. אומלל היה הבחור שהיה מתקדם בתפילה ולא היה ממתין לבן גוריון. הלה היה נעמד לידו ובקולות של 'הו' 'נו, נו', היה נוקש על סידור התפילה כביכול מדובר בדלת עץ, ומביט בעיניים מזרות אימה בבחור שהעז להמשיך ולהתפלל ולא לחכות שבן גוריון יצליח להשיג בתוך שעות מספר עוד ארבעה אנשים 'בלבד'.

 

אם צלחה המלאכה בידו והוא היה משיג עשרה אנשים, היה ניגש בן גוריון בהתלהבות בלתי מצויה לעמוד ומתחיל באמירת הקדיש. לבן גוריון היה מנהג מעניין, כאשר היה מגיע ל'יהא שלמא רבה מן שמיא' היה הוא נאחז בהתרגשות וצועק את המילים בהתלהבות ובמנגינה מעט משונה אותה איש לא הכיר, וכנראה גם לא היה מעוניין להכיר. ייתכן שמדובר במנהג יפה כאשר אנו נמצאים בעיצומו של יום כיפור, אך בשעה 11:00 בבוקר זה נתפס כמיותר ואפילו מרגיז. המנהג הפרטי הזה היה חוזר על עצמו בקדושה. את הפסוק 'קדוש קדוש קדוש ה'', וברוך שם כבודו' היה בן גוריון מטעים באותם דציבלים חזקים ובאותה מנגינה עלומה, אם כי יודעי דבר זיהו בה שינויים מעטים. איש כמובן לא יכל להעיר לישיש המתיש כי אין זה הזמן להעיר את השכנים הדרים בסמוך לבית הכנסת בשעת צהריים זו בה הם נמים את שנתם, מלבד עובר אורח אחד שנקלע בטעות לבית הכנסת וניסה לזרז  את בן גוריון בתנועת יד כי יש להתקדם בתפילה. תגובתו של בן גוריון: באותו יום ארכה התפילה מן הרגיל, והקהל העייף למד מנגינות חדשות מברכת כהנים, משים שלום, ואפילו משירו של יום. עובר האורח הלך למקומו ואנו נותרנו עם בן גוריון.

 

דמות מרתקת נוספת בבית הכנסת ענתה לשם המחייב בגין. מדוע בגין? בבית הכנסת היו לא מעט ילדים וצעירים, בטח בשעות הבוקר המאוחרות של ימי החופשה. הללו, לא תמיד הקפידו על קדושתו של המקום ונוטים היו לדבר. בעיקר מצוי היה הדבר כאשר בן גוריון היה ניגש לעמוד. בפינת בית הכנסת ישוב היה יהודי באמצע שנות החמישים, חבוש במשקפי פלסטיק שחורות, וכשהיה מזהה את צחוקם של הנערים היה נעמד, נושא את ידיו וצועק 'יהודים', 'יהודים'. מסופקני אם הצעירים שבינינו זוכרים את קריאתו המפורסמת של מנחם בגין בכיכר מלכי ישראל "ספרדים, אשכנזים, יהודים" כשאת המילה יהודים הוא מכריז בפאתוס שנכנס לפנתיאון נאומיה הגדולים של המדינה, אך מי שהכיר, זיהה בוודאי את החיקוי המוצלח של בגין המקומי שצועק היה 'יהודים' כאילו עומדים כולם לפני הגרדום ומתבקשים להמיר את הדת אל מול להבות האש.

 

אלא שקריאת 'יהודים' לא הפריעה לאיש, מלבד לאחד: בן גוריון החזן. בכל עת שבגין היה מתרומם מעל מושבו [וזה היה קורה לעתים תכופות] וזועק 'יהודים' כשידיו רועדות וקולו נשנק היה בן גוריון צועק 'נו, נו, נו'. פניו היו מזדעפות והוא היה מניף את ידיו בתנועת רוגז גלויה. לבגין זה כמובן לא הפריעה, אדרבה, קריאותיו של בן גוריון חילצו ממנו עוד מספר 'יהודים' בריאים מה שהיה מרגיז את בן גוריון ביתר שאת וחוזר חלילה. לא פעם לאחר התפילה היה בן גוריון ניגש לבגין ומעיר לו בכעס על הפרעה בתפילה, אלא שבגין לא היה מתרשם. הוא היה מטיב את משקפיו השחורות על פניו, צועק עוד פעם 'יהודים' ופותח בנאום נלהב על בית הכנסת ועל קדושתו.

 

המריבות התמידיות של שני האישים הללו גררו לא מעט בדיחות מקומיות שהמפורסמת בהם נסובה על הקונפליקט רב השנים בין מפלגות מפ"ם וחרות ההיסטוריות, כאשר גולת הכותרת של ההלצה היתה כי כעת שני נציגיהם הבולטים נפגשים  שוב, אם כי לא בכנסת אלא בבית הכנסת.

שנים מספר חלפו ובאחד הימים פשטה שמועה בבית הכנסת: בגין נמצא על ערש דווי. קשה היה שלא להבחין כי מזה כמה שבועות נעדר בגין ו'היהודים' מבית הכנסת, אך נדמה היה כי מדובר בחופשה זמנית או כפי שהיטיב להגדיר זאת אחד הבחורים "הוא פרש במפתיע כמו בגין בשעתו". איש לא חשב שהיהודי שהפך לחלק מנוף המקום חולה בסרטן הריאות, והוא נאבק על חייו. ימים ספורים לאחר שהידיעה התפרסמה, הלך בגין לעולמו. רק עכשיו כשמודעות האבל הנושאות את השם 'טוביה' נתלו על לוחות המודעות ידענו את שמו האמיתי של מי שהכרנו כ'בגין'.

אלא שכאן לא הסתיימו ההפתעות עם לכתו של טוביה או בגין. מהר מאד התברר כי האיש שביכה ביותר את לכתו של בגין היה אויבו המושבע בן גוריון. קשה היה לתפוס זאת. הלא כעת יכל היה בן גוריון לגשת לעמוד ללא קריאות הביניים של בגין יריבו, שעוררו אצלו כה הרבה רוגז.

 

נפתלת ומורכבת היא נפשו של האדם. בן גוריון התרגל כפי הנראה במהלך השנים לנוכחותו של בגין וקריאותיו, וראה אותם חלק משגרת חייו. בסתר ליבו הוא אהב כנראה את בגין וראה בו שותף ושכן לבית הכנסת. מותו של בגין ניפץ אצלו משהו מן הסדר הקבוע והוא חש בודד ואולי אפילו שונה ללא הבר פלוגתא אתו מילא ביחד תפקיד מסויים בבית הכנסת במשך שנים כה רבות.

 

מאותו יום כבה משהו בבן גוריון. הוא עדיין מגיע לבית הכנסת בשעה מאוחרת ומנסה לארגן מנינים, אלא שהם נעשים ללא ההתלהבות והזעף המוכר אותו הכרנו. בחזרת הש"ץ הוא כבר לא מנגן את ניגוניו המשונים, ואם אי מי מעיר לו הוא מקשיב לו והנהן בצייתנות. לא האמנתי שאומר זאת, אך כולנו מתגעגעים לבן גוריון הישן, הכועס, הזעפן, והזייפן.