לקראת חג החנוכה, אני מבקש לספר מעשה שארע מכבר, עוד בחיי אבי, שהיה גם כן גבאי [כפי שסיפרתי כאן כבר לא אחת], ושאותו אני זוכר כילד.

 

באותה תקופה, היו אלו שנותיה הראשונות של המדינה. בארץ הצעירה, עדיין לא היו בתי מדרש רבים, או בתי כנסת מרווחים. בית הכנסת שלנו, נחשב היה, אף קודם השיפוץ הרחב שנעשה בו שנים מאוחר יותר, לבית כנסת גדול באופן יחסי.

 

לא רחוק מבית הכנסת התגורר רב שנקרא היה אדמו"ר, שהם ראשי התיבות כידוע של 'אדונינו מורינו ורבינו'. האדמו"ר הזה עלה מחו"ל לאחר השואה, ואתו עלו גם כמה משפחות מחסידיו. לא אנקוט בשמו של האדמו"ר, שכן הוא כבר איננו בין החיים, והחסידות שבראשה עמד פסקה מלהתקיים. לאדמו"ר היתה דירה קטנה, בה היה מתגורר, וצמוד אליה ניצב מחסן. את המחסן הפך האדמו"ר לבית כנסת ושם היה מתפלל עם מנין מצומצם מחסידיו את כל תפילותיו. לרב לא היה צורך בחדר גדול יותר, שכן מספר חסידיו היה מצומצם מאד. לפי הידוע לי היו לו ששה בתי אב, ועוד שלשה או ארבעה אנשים שהיו שכנים בבנין המגורים או מזדמנים למקום.

 

אלא שלא תמיד היתה זו נחלתו של האדמו"ר. בחו"ל כך היה ידוע היתה לו קהילה גדולה שמנתה לא פחות מ- 70 בתי אב. לאותם משפחות מבוססות היו כבר ילדים גדולים כך שלאדמו"ר היו מאות חסידים. השואה הקשה שפקדה את יהדות אירופה השמידה חלק ניכר מן החסידים, ואלו שנותרו בחיים, נטשו לארה"ב, או במקרים לא מעטים נטשו את הדת.

 

כיום, כאשר אני אדם מבוגר, אני יכול רק לדמיין את הצער הגדול שחש האיש. מקהילה מכובדת - אמנם לא גדולה כשאר החסידויות המוכרות – אך בהחלט מרשימה, הפכה הקהילה לקיבוץ של אנשים בודדים במחסן זוטר שבעיר גדולה ומנוכרת. אלא שבאותם ימים צרותיהם של האנשים והאובדן שחוו רבים מהם לא איפשר לצרתו הפרטית של האדמו"ר לתפוס כותרות. מלבד האדמו"ר היו רבנים רבים, אנשי מעשה, ועסקנים שאיבדו את קהילותיהם והיו צריכים להתחיל את חייהם כאן בארץ הקודש מתחילה.

 

אלא שלאדמו"ר הזה היה חסיד אחד מופלא שהיה קשור לרבו באש ובמים. חסיד זה לא התגורר בארץ, כי אם בחו"ל [אנגליה], שם היה לאיש עסקים גדול. מידי שבוע היה מתקשר לרבו, מתייעץ עמו, ומספר לו את קורותיו באותו שבוע. החסיד היה מבקש ברכה מרבו, ושח לו את כל עניניו הפרטיים. כאשר בגרתי ואבי סיפר לי את הסיפור, הוא הוסיף כבדרך אגב, כי יותר משהיה החסיד נעזר ברבי, נעזר הרב בחסיד. האדמו"ר כבר לא היה בשיא כשרו, אימי המלחמה והצער הגדול הותירו צלקות בנפשו, אך העובדה כי חסיד מחו"ל מתקשר אליו, מבקש ברכה ופדיון נפש [קוויטעל], הוכיחה לו כי הוא עדיין רבי, וכי עדיין זקוקים לו. אחרי השואה, לא היתה תרופה טובה לאדם, מזו המוכיחה לו כי נותר לו עדיין מה לתרום בעולם.

בראש חודש כסליו, מקבל אבי בטלפון 'שיחת חוץ' מאנגליה. באותם ימים לא היה זה דבר מקובל כך שבהתרגשות מסויימת אחז אבי באפרכסת ושמע מהעבר השני את אותו חסיד. הלה ספר לאבי כי הוא החליט לבא ארצה לימי החנוכה לבקר את רבו, ועלה בדעתו לערוך 'סדר חנוכה', טיש מרכזי בהשתתפות האדמו"ר, כמו אותם ימים יפים שקדמו למלחמה. כשאבי שאל אותו מהיכן הוא יארגן אנשים ענה לו החסיד כי הוא ידאג לכל, וכי הוא רק מבקש לעשות שימוש בבית הכנסת שלנו, שהיה כאמור מרווח ורחב ידיים. אבי הסכים בשמחה והפרוייקט יצא לדרך.

 

שבוע לפני חג החנוכה הופיע האיש בביתינו כשבחוץ ממתינה משאית גדולה עמוסה בספסלים ארוכים ובציוד להרכבת מושבים בצורת אמפיתיאטרון [מה שמכונה בפי החסידים 'פראנצ'עס]. בניצוחו הכניסו קבוצת פועלים את הריהוט לבית הכנסת שקיבל לפתע יכולת תכולה של מאות אנשים. לאחר מכן, כך נודע לנו מאוחר יותר, פנה החסיד למספר אדמורי"ם גדולים ומוכרים וביקש מהם להירתם למשימה. הם שהכירו את האדמו"ר הזקן, הצדיק, הגלמוד, והמותש, נענו בשמחה והבטיחו לשתף פעולה.

 

בלילה הראשון של חנוכה הופיע החסיד בלווית רבו בפתח בית הכנסת, כאשר כל הספסלים, המושבים, והמעברים שנישאו עד לגובה התקרה מלאים בהמון חסידים. הס הושלך באולם כאשר האדמו"ר ניגש להדליק את נר החנוכה בחנוכיית ענק [אותה דאג החסיד לרכוש קודם לכן].

 

בחרדת קודש, ובהתלהבות  שהזכירה כנראה רק את ימים רחוקים, הדליק האדמו"ר את החנוכיה, והמון החסידים ענו אמן בהתלהבות. לאחר מכן ישב האדמור בראש השולחן הענק, העמוס בפירות ובמאכלים, ונשא דברי תורה מרוממים, שאבי שלא הבין את שפת האידיש מספר שהוא חש שנפשו משתלהבת ועולה בשרעפי קודש ביחד עם כל המלאכים שנכחו שם. היה זה מחזה מרגש. חרדת אלוקים שררה במקום, והדממה הדקה שהיתה שם סיפרה בלחש את סיפורה של קהילה מפוארת וחסידות יפהפיה שהיתה ונכחדה.

 

באותה שנה הלך האדמו"ר לבית עולמו. הדלקת הנרות והטיש היתה שירת הברבור שלו. האדמו"ר מילא את משימתו.

 

בבית הכנסת שלנו נותרה רק החנוכיה הגדולה, המהווה עדות אילמת למה שארע בה לפני חמשים ומשהו שנה, כאשר אדם צדיק, ישיש, שאיבד את כל היקר לו, הדליק בה לילה אחד נרות נשמה.