שמחת התורה שהושבתה. סיפור לשמחת תורה שמתאים גם ליום הכיפורים

 

שמחת התורה בבית הכנסת של ידידי הגבאי רבי שמחה היתה לשם דבר. הריקודים המשתלהבים עם ספרי התורה סביב הבימה, וההתלהבות הפנימית שחלחלה החוצה הביאה לא מעט סקרנים להשתתף בהקפות המיוחדות. השמחה העצומה שהיתה לתו היכר של הבית כנסת, לא היתה מתאפשרת ללא השתתפותו של אחד ומיוחד מבין המתפללים – אבנר. יהודי זה היה אדם פשוט, בעל מלאכה הגון, ומעולם לא התבלט בכל ענין ציבורי. יחד עם זאת קולו היה ערב והוא היה נוהג ליתן את קולו בשיר בזמרה ובפיוטים בכל עת שדמות מיוחדת היתה עולה לתורה. כאשר הרב היה עולה קולו של אבנר היה נישא בחלל "אשורר שירה לכבוד התורה", אם היה העולה אבי הבן, היה אבנר פותח במנגינה 'וראה בנים לבניך'. לכל ארוע ולכל איש היה לאבנר פיוט מן המוכן, לעתים היו אלו פיוטים מוכרים כמו 'יומא טבא לרבנן' לבר מצווה, ו'כי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים' לאדם מבוגר שזכה בעלייה, ולעתים היו אלו פיוטים ושירים שבאופן מקורי היה מצמיד אותם אבנר לארוע שקשור היה בעלייה.

 

אנו הילדים חיבבנו מאד את אבנר. גם מתפללי בית הכנסת אהבו אותו. נותן היה תחושה חגיגית ואווירה שמחה בבית הכנסת. כאשר הוא היה שר לאותו עולה בתורה ניכר היה שהוא עושה זאת מכל הלב. כאילו הוא בעצמו בעל השמחה.

 

לאור תיאור זה נדמה כי אין כל פלא ששמחת תורה  היה יומו הגדול של אבנר. הוא הכיר כמובן את הפיוטים של שמחת תורה על פה, והוא היה רוקד ומקפיץ את הקהל ללא הפוגה. ספרי התורה היו מונפים על ידו אל על והוא היה קופץ ומפזז כילד. לעתים נראה היה במהלך היום כאילו גופו של אבנר נטען באמצעות מצבר, הוא לא היה נח ולא היה מתעייף, שוב ושוב היה גורר את המתפללים אל המעגלים ושוב ושוב היה קופץ ומרקד עם ספר התורה בכל כוחו.

 

אלא שבשנה האחרונה נפל דבר. האנשים הרבים שהגיעו אל בית הכנסת הבחינו במהירות כי השמחה השנה שונה משנים קודמות. המעגלים התקיימו, המתפללים רקדו, אך ניכר היה שהשמחה הנהוגה בכל שנה נעלמה. כביכול לחץ מאן דהו על מתג מסתורי והוריד את החגיגה למדרגה נמוכה יותר.

 

ברגעים הראשונים קשה היה להניח את האצבע על הגורם המדויק שהשפיע על מיעוטה של השמחה אך עד מהרה היה הדבר ברור לכל – חסרונו של אבנר ופעילותו המופלאה. האם אבנר חלה? האם הוא נעדר מבית הכנסת? ידידי הגבאי רבי שמחה מיהר לבדוק ועד מהרה הוא מצא את אבנר יושב במקומו הקבוע שקט ומתופף בידו על שולחנו. הגבאי לא יכל לעצור את תמהונו: מדוע יושב אבנר בשקט בשמחת תורה, איך הוא לא נמצא במרכז המעגל הפנימי כמידי שנה?

 

שמחה ומתפללים נוספים ניסו להציל דבר מפיו של אבנר אך הוא לא הסכים לשתף אותם. הוא רק החווה תנועה של ביטול בידו ואמר תמשיכו לרקוד תמשיכו לשמוח.

 

רק אחרי שמחת תורה, כאשר אשתו של אבנר שוחח עם רב בית הכנסת, סיפר לי שמחה את אשר ארע. יומיים לפני שמחת תורה קיבל אבנר הודעה לטלפון הנייד שלו ממספר חסום וכך היה כתוב בהודעה: "לאבנר שלום. אנו קבוצה ממתפללי בית הכנסת מבקשים ממך בפשטות לא להרוס את חג שמחת תורה כפי שאתה נוהג בכל שנה. הקפיצות המטורפות, הריקוד הפרוע שלך עם ספרי התורה, וההשתלטות שלך על השירים גורמת לרבים מאתנו להתרחק מהקהילה בשמחת תורה. ייתכן שאנשים מבחוץ נהנים מזה אך לנו, המתפללים הקבועים הכוללים גם את הרב ואת הגבאים, זה כבר נמאס".

 

רעייתו של אבנר סיפרה לרב כי באותו לילה אבנר לא ישן. בלילה למחרת היא שמעה אותו בוכה לראשונה בחייה. ואמנם נדמה היה כאילו משהו נכבה בנשמתו. הוא הגיע לבית הכנסת כשהוא נשבע כי הוא לא ירקוד ולא ישיר ולו מנגינה שקטה. הוא לא יקום ממקומו, לא ישא את ספר התורה, ובטח שלא ישלהב את ההמונים. בינו לבין עצמו הוא הרהר שמא צודק שולח ההודעה בדבריו: אולי הוא מחריב את שמחתם של המתפללים, האם התורה שייכת רק לו, ובכלל מה הוא כל כך שמח?

 

כעת היה זה תורו ל הרב לא לישון באותו לילה. הוא התקשה להבין כיצד מסוגל יהודי לשלוח לרעהו הודעה כה מרושעת ולהחריב את שמחת החג שלו. לאחר שהרב שוחח ארוכות עם שמחה הם הגיעו למסקנא הפשוטה כי ההודעה נשלחה על ידי אדם שקינא באמונתו התמימה ובאושרו האמיתי של אבנר והוא לא היה מסוגל לשאת זאת. 'הנה ההוכחה' אמר הרב 'לאן קנאה של אדם בחברו עשויה להוביל אותו: להלבין את פניו של זולתו, לשקר, להשבית את שמחת החג של החבר ושל משפחתו, ובסופו של דבר גם להרוס לקהילה שלמה את חג שמחת תורה'.

 

אין סוף טוב לסיפור הזה. הרב אמנם שוחח עם אבנר והבטיח לו כי הקהלה כולה עומדת מאחוריו ורוצה בהמשך פיוטיו ושירתו. הוא גם הקפיד לציין זאת בדרשתו בפני כל הקהל, אך אבנר כפי שמספר לי ידידי שמחה עדיין לא שב לעצמו לגמרי.