"לא ניתנו ימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה". השנה, כך נדמה, היתה מימרת חז"ל זו רלוונטית מתמיד. שכן חול המועד כולו חל בימות החול – כלומר בימי ראשון – חמישי, כך שהיה זמן רב להתארגן, ולשמוע שיעורים מפי טובי המוסרים והמרצים, בכל רחבי העיר.

בבית הכנסת שבשכונתו של גיסי התפתחה לה תופעה מעניינת עליה רוצה הייתי לספר בבלוג זה. בשכונה חי לו יהודי צנוע שנחבא היה אל הכלים ששימש כר"מ האחת הישיבות [הקטנות] בארץ. האיש נחשב היה אמנם לתלמיד חכם, אך ככזה שיש כמוהו עוד רבים. ובמלים אחרות, אברך בן תורה, שמבין ויודע פרק של תורה אך לא מעבר לכך. בני הקהלה מעולם לא שמעו אותו דורש ברבים והוא מצידו מעולם לא חיפש או ביקש ליטול את האיצטלא.

באחד הימים סיים ידידו של האברך מסכת וקבוצת מתפללים התאספה לחגוג עמו בשמחה של מצווה. באותו מעמד התכבד הר"מ הצנוע לומר כמה מלים ואז התרחש הפלא. במשך מחצית השעה הקרובה החל האיש מרצה דברי תורה עמוקים וחורזם זה בזה בבהירות נפלאה ובמתיקות מרהיבה עד שמשתתפי המסיבה לא שמו אל לב כיצד חולף לו הזמן שבמחינתם עמד מלכת. באותה שעה, עמדו בחלל החדר, המהר"ל, קצות החושן, האר"י ז"ל, והרמב"ם וכאילו הרצו מתורתם לרבים כשהם מוכיחים כי התורה רחבה מני ים וקשורה כולה זו בזו. לאחר שסיים האיש את דבריו ניגש אליו אחד המשתתפים המוקסמים וביקש ממנו באדיבות ובתקיפות למסור לבני החבורה שיעור נוסף בשבת הקרובה.

האברך הצנוע, שאף 'חלוק דרבנן' מעולם לא לבש סירב בתחילה ורק לאחר הפצרות מרובות ניאות לבקשה. בשבת הקרובה הופיעו עשרת משתתפי המסיבה בבית הכנסת כשאליהם מצטרפים עוד שלשה מתפללים שהזדמנו למקום. הרב ביקש לדבר על אחת מההלכות הקשורות לפרשת השבוע ובמשך שעתיים הקיף את הנושא על בוריו כאשר כל הראשונים וגדולי האחרונים נוטלים חלק בחגיגה המופלאה והאנשים שהיו בעצמם בחורי ישיבה לשעבר חשים כי הם אכן למדו סוגיא והקיפו אותה מכל צדדיה.

בשבת שלאחר מכן כבר הופיעו 30 אנשים ששמע השיעור המופלא הגיע לאזניהם. בשבת שלאחר מכן כבר היו בשיעור 50 אנשים כשביניהם מצטופפים גם כמה תלמידי חכמים גדולים שביקשו להבין על מה המהומה הגדולה ומי זה האור החיוור שפרץ פתאם והחל לזרוח בעוצמה שסוחפת הכל בדרכה. עם תום השיעור נצפה אחד מתלמידי החכמים המובהקים שרגיל היה לבטל – בקול ובבוטות - כל מה שלא היה נכון וישר לטעמו ממלמל 'כבוד התורה, איזה כבוד התורה'.

אולי כבר מיותר לציין כי בשבת שלאחר מכן הופיעו כבר 100 איש לשיעור, ומאותה שבת עלה המספר ועלה עד שהגיע ל 250 אנשים המופיעים מידי שבת ומאזינים לדרשה למדנית עמוקה המפלפלת בדברי בהלכות שבת, קרבנות, שביעית, או כל סוגיא אחרת [ללא דברי 'אגדה', משלים או סיפורים], כאשר איש לא עוזב את היכל בית הכנסת באמצע הדרשה.

בימי חול המועד התבקש הרב למסור דרשות מיוחדות והוא מסר שיעורים בני שש שעות (!) שהחלו בשעות הערב המוקדמות והסתיימו לאחר חצות הליל. במהלך השעות הללו, היה בית המדרש מלא. חלקם של האנשים אמנם יצאו וחזרו, שכן הדרשה נמסרה על מספר נושאים בהלכה ובמחשבה, אך כל העת היה בית המדרש מלא על גדותיו.

באחד הימים פגש גיסי את אותו יהודי שסיים את המסכת שבמסיבת הגמר שלה דיבר הרב לראשונה ואמר לו: האם היית מאמין שסיום המסכת שלך יביא לתוצאות הללו? בזכות מסכת אחת שסיימת, התגלגלו הדברים שאור גדול זרח בשמי היהדות, ומאות יהודים זוכים לטעום מאז ממתיקותה של תורה.
 

אולי אצלכם בשכונה מסתתרת התגלית הבאה?