זו היתה אמורה להיות עוד 'דרשת שבת גדול' רגילה. הרב אמור היה לדבר בתחילה בעניני הלכה ופלפול סביב סוגיות פסח, ולסיים בדברי משל ואגדה כנהוג ברוב בתי הכנסת וקהלות ישראל. אלא שבקהילה זו עליה רוצה אני לספר לכם ושאת סיפורה שמעתי מידיד גבאי אחר שלי, היה הסיפור שונה לגמרי. 

 

רב הקהילה היה יהודי יקר בן ששים וחמש, אשר היה אהוב מאד ומוערך ביותר על ידי בני עדתו. שבועות ספורים לפני ארוע זה של שבת הגדול לא חש הרב בטוב. הוא פנה לסדרת בדיקות מקיפות בעקבות עצתו של רופאו המודאג. הרב עצמו אגב, לא היה מודאג כלל. אישיותו החזקה ואופיו האיתן לא הפריעו לו להמשיך את סדר יומו האינטנסיבי.

 

יומיים לפני שבת הגדול הגיעו התוצאות. הם לא היו טובות. ליתר דיוק הם היו גרועות מאד. לפי חוות דעת הרופאים לא נותר לרב זמן רב לחיות. רעיתו של הרב שקיבלה את התוצאות לא רצתה לבשר לבעלה על האסון הגדול. היא ידעה כי בעוד יומיים תחול 'שבת הגדול' השבת בה הרב דורש את דרשתו הגדולה והמרכזית לפני מאות מתפללי בית הכנסת – ארוע שנחשב למרכזי וחשוב מאד הן לרב והן למתפללים. שבועות אורכים קודם לשבת היה הרב מכין את הדרשה, מתקן, מוסיף, מוחק, ומשנה הכל שוב ושוב עד שהיתה הדרשה מושלמת לשביעות רצונו. את הרגעים המאושרים האלו לא רצתה הרבנית לקלקל והחליטה לחכות לתום הדרשה, למוצאי שבת או ליום ראשון.

 

יום קודם לשבת הגדול התקבל טלפון בביתו של הרב. היה זה ידיד נעוריו שביקש לשוחח עם הרב. הרבנית הסבירה שבעלה נמצא כעת במכירת חמץ ושאלה את הרב הידיד לרצונו. הרב סיפר לה כי כשבוע לפני חג השבועות צפוי להתקיים כנס רבנים מרכזי באחת מארצות הגולה, והוא כאחד ממארגני הכנס חפץ היה להזמין את ידידו מנוער, הרב החשוב, להרצות ולשאת את המשא המרכזי.

 

אשת הרב נאנחה בעצבות גדולה והסבירה לרב כי תכניתו אינה רלוונטית. הרב לא ישתתף השנה בכנס, ספק אם הוא יחיה עד אז, וגם אם כן יהיה הוא נתון לסדרת טיפולים לא קלה. הרב בצידו השני של הקו קיבל את הבשורה בהלם, והליט את כפות ידיו בפניו. הבשורה הממה אותו והוא סגר את הטלפון בתחושה כבדה של צער אין סופי. חתנו שעמד לידו שאלו במה מדובר והוא סח לו את פרטי השיחה. גם החתן היה עצוב מאד, והמחשבות על הרב לא הרפו ממנו גם כאשר הופיע במקום לימודיו אחרי הצהריים באחד ה'כוללים' בעיר. לשאלת בן זוגו ללימוד – החברותא, מדוע הוא עצוב ונסער כל כך סיפר לו החתן על ידידו הטוב ביותר של חמיו שביום בהיר אחד קיבל את הבשורה על דבר מחלתו הקשה. 

 

ידיד זה היה אחד מהמתפללים הקבועים בקהילתו של הרב החולה. לידיד זה היה אח שעל משפחתו נחתו כמה וכמה צרות ומכות ששברו את רוחם לחלוטין. אשתו של אחיו כלומר גיסתו, בקושי התמודדה נפשית עם הצרות הרבות, ומלבד ההתמודדות היומיומית עם הקשיים נאלץ אחיו גם לדאוג לרווחתה של המנטלית של אשתו. במשך כל אותה שבת לא הפסיק אותו ידיד להביט אל הרב כשהוא מתפעל מכוחו ועוז רוחו להתנהל כרגיל למרות מחלתו הקשה. ביום שבת בצהריים כבר לא יכל להתאפק והוא ניגש אל הרב וביקש ממנו עצה כיצד אפשר להתמודד בעוצמה כה רבה עם בשורות קשות. הוא הסביר לרב שהוא שואל את זה לצורך עזרה וסיוע לאחיו וגיסתו שמתקשים מאד להתמודד עם הצרות הרבות שנכפו עליהם. הרב ענה לאותו יהודי במאור פנים תוך שהוא מעודד אותו, מחזק את רוחו, ומעניק לו עצות וכלים להתמודדות בשעת משבר.

 

כאשר חזר הרב לביתו קרא לאשתו ושאל אותה מה היו תוצאות הבדיקות. האשה ניסתה להתחמק אבל הרב כבר הבין.

 

כאשר עלה הרב לדוכן למסור את דרשתו הופתעו המתפללים לשמוע ממנו כי מחלה קשה תקפה אותו וכי לדברי הרופאים המצב לא טוב. הרב הביע את בטחונו ואת אמונתו בתפילות ובעזרת ה' אך ציין כי מאחר שהשטן כבר נטפל אליו, אין הוא יודע מה ילד יום, ומאחר שזו דרשת שבת הגדול הוא חושב שזו הזדמנות מצויינת לעשות סיכום ביניים, ואולי להיפרד. 

 

באותה שנה לא נותרה עין יבשה בבית הכנסת ובעזרת הנשים, בדרשת הגדול שהתאימה באופייה ובאווירה הכבדה שאפפה אותה לדרשת שבת שובה.