אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. בבית הכנסת של ידידי הטוב, רבי זבולון [שם בדוי] הגבאי, יש יהודי יקר בשם זלי [שוב, שם בדוי] שאחראי במשך שנים לסידורה של החנוכיה ולהטבת נרותיה לקראת הדלקתה ברוב עם בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים.

 

אינני יודע ממתי התחיל זלי בתפקידו זה. גם ידידי זבולון הגבאי לא יודע. הוא רק יודע לומר כי כאשר נתמנה הוא לגבאי לפני 19 שנים היה כבר זלי ותיק ורגיל בתפקיד. האם קיבל זאת כירושה מאביו? האם השתלט עליה בכח הזרוע של מחבבי מצווה? או שהיה זה אך טבעי בזמנו כי זלי הוא זה שיסדר את הנרות? קשה לדעת. מכל מקום, תפקידו של זלי היה גורם לבעיות רבות ולהפרת הסדר בבית הכנסת ואין מושיע, שכן לגשת לזלי המבוגר ולהעיר לו על כך – איש לא ההין. גם לא ידידי זבולון הנחשב לתקיף וכונה כבר לא פעם 'רס"ר הגבאים'.

 

עם בוקר בתום תילת השחרית ניגש זלי החביב למנורה ופותח במלאכתו. המתפלים יודעים שלא יעברו יותר מעשר שניות עד שזלי יקרא בקול גדול וכועס: מי נגע בפינצטה? כשכוונתו היא כמובן לאותו פס פלסטיק אדום המיועד לחילוץ הפתילות הישנות. מאחר שקריאתו לא נענית מסתובב הזקן ואומר בכעס, עוד פעם הילדים האלו נוגעים לי בדברים אני מבקש מכולם לסייע במציאת הפינצטה. בימים הראשונים נענים אי אלו מתפללים חדשים ובלתי מנוסים לקריאתו עד שהמסכן מגלה את הפינצטה בכיס מכנסיו, והוא אומר בקול: ובכן מצאתי אותה לבד, אין לי צורך בעזרה שלכם.

 

מכאן ואילך הוא הולך ומתגבר כארי ומזעזע את כל אמות הסיפים. הוא מנסה לחלץ את הפתילה ספוגת השמן מיום האתמול אך ידיו הרועדות לא צולחות למלאכה והוא מפיל את הכוסית ארצה. השברים גורמים אצלו לכעס גדול, והא מצווה על אחד מן הנערים לרוץ ולהביא מטאטא. מנער אחר הוא מבקש לדאוג לאיספלנית, ולנער שלישי הוא מדיע כי עליו להחזיק את הכוסית בעוד הוא, זלי, ישפוך את השמן לתוכה.

 

הנער מציע בתבונה כי אולי כדאי שהוא זה שישפוך את השמן, אך זלי דוחה אותו בבוז ומתעקש לשפוך שוב את השמן שמכסה את החנוכיה כולה חוץ מאת חלל הכוסיות.

 

כאשר סוף סוף מתמלאים הכוסיות בשמן מגיע תורם של הפתיליות, והמתפללים הספורים שעדיין נותרו בבית הכנסת יודעים כי הנה הגיעה שעה של עצב אמתי. זלי מנסה להחדיר את הפתיליות מבעד לצינוריות הדקות המיועדת לכך. משניסיונותיו נכשלים הוא מגדף את החברה המייצרת אותם שלא טרחה לחשוב כי אולי היה כדאי לה להרחיב מעט את קוטר צינורית הפח. הוא מנסה להדליק את הפתיליות כדי להכינם לקראת המצווה אלא שאז באופן מעורר השתאות נכווה בכל פעם מחדש. שוב מוזעקים צעירי הקהל לצאת ולחפש איספלנית, בעוד צעירים אחרים נדרשים לנסות ולהשיג פתיליות נורמליות מצמר גפן, ולא 'השטויות של היום'. 

 

אחרי שעה ומחצה, מתישה ומלאת חוויות עומדת סוף סוף החנוכיה על תילה כשמסביבה חורבן מוחלט: רסיסי שמן לרוב, שברי זכוכית, וטיפות דם.

מדוע אתה לא מנסה לשכנע אותו לעזוב את המלאכה הקשה הזו? שאלתי את ידידי זבולון.

 

"מדובר במצווה אותה הוא כל כך מחבב לעשות" ענה לי ידידי, "ומי אני שאטול אותה ממנו"? בנוסף סיפר לי זבולון, כי אחד המתפללים שנקעה נפשו מהפסטיבל הנערך כל בוקר ניגש לזלי בנימוס והציע לו כי הוא יחליף אותו.

 

זלי הגיב בזעזוע אמיתי וגם אמר: "מדוע שתטרח, למרות שזה נראה לכם פשוט, זה לא כך במציאות. אני אולי לא מראה את זה אך את המיומנות הרבה שלי במלאכת קודש זו רכשתי לאחר שנים ארוכות של ניסיון".