יהודי אחד, שאינו שומר תורה ומצוות הגיע לרב המקומי וביקש ממנו שיעשה אותו לכהן.
אינני יכול, השיב לו הרב, זה לא בידי.
בבקשה, התחנן האיש, אני מפציר בך כבוד הרב. אולם הרב, לא הסכים: אינני יכול, אין לי הרשאה לזה.
הוציא האיש פנקס המחאות מכיסו, ורשם שם סכום של 80 אלף דולר, הוא נופף בהמחאה ואמר לרב: ועכשיו?
הרב עמד בסירובו, והאיש קרע את השיק וכתב סכום חדש: 150 אלף דולר.
הרב לא יכל לעמוד בפיתוי, קהילתו עמדה בפני קריסה כלכלית, והוא נאנח ואמר: אוקי, אעשה אותך כהן מכאן ואילך.
לפני שנפרדו ביקש הרב לברר דבר אחד: מדוע חשוב היה לך כל כך להיעשות לכהן? מדוע הסכמת לשלם מאות אלפי דולרים עבור זה?
השיב האיש בפסקנות: פשוט מאד, אבא שלי היה כהן, סבא שלי היה כהן, ואבא של סבא שלי שגם אותו הכרתי היה כהן, אינני רוצה שדווקא אני לא אהיה כהן.
הסיפור הזה, שמופיע לעיתים כבדיחה מקפל בתוכו מוסר השכל, שרלוונטי כך נדמה לאנשים שעוסקים בבית הכנסת.
לא פעם מפרידים אנשים בין הזהות והמהות שלהם למעשיהם החיצוניים. למרות היותם 'כהנים', אין להם מושג מכך והם חושבים שמדובר ב'תואר' אותו אפשר לקנות.
במה דברים אמורים?
בבית הכנסת מתגלעים לא פעם וויכוחים על כיבודים ועל מעמדות. האם מגיע למתפלל הזה 'שלישי', האם יש לכבד אותו בקריאת מזמור מסוים, היכן הוא ישב ומה המרחק שלו ממקום מושבו המכובד של הרב.
אנשים 'קונים' את המעמד שלהם בבית הכנסת, כשהם משוכנעים כי בכך הם יעשו ליהודים טובים יותר.
אינני מזלזל ברכישה של מצוות או כיבודים, אך צריך לזכור כי לא זה מה שהופך את האדם ליהודי טוב יותר.
בבית כנסת מסוים עלה אורח שהגיע מחוץ לארץ לתורה וביקש לקרא בתורה.
דא עקא, שהאיש לא היה שומר שבת כדבעי, שלא לדבר על כך שבוודאי לא ידע לקרא ובטח שלא לדקדק בהלכות הקריאה.
רב בית הכנסת הכריז כי רק 'בעל הקורא' הקבוע רשאי לקרא על פי תקנון בית הכנסת, ועל כן יכול האיש לעלות לתורה לברך את הברכות אך לא לקרא את הפרשה שלו.
האיש, נעלב, וקרובו פנה לרב במרמור: האם ידעת שהוא תכנן לתרום לבית הכנסת מנורה בשווי עשרות אלפי שקלים? האם על קריאה בתורה שווה היה להפסיד את האיש? ומה עם הלבנת פנים?
הסיפור הזה שהתרחש למעט שינוי פרטים קלים, הוא דוגמא מצוינת לתפיסה כי גם בבית הכנסת הכל נקנה בכסף וברכוש.
הדבר אינו נכון, וראוי לזכור כי גם בבית הכנסת קודם כל ולפני הכל שולטת ההלכה.