קבלו את אנשי השטיבאלך, חלק א

מי הם אנשי השטיבלאך? הכירו את הגבאי הזועף משופיע תמיד באמצע שמונה עשרה ואת זה שמשתלט תמיד על הבימה בקרית התורה ומחלק כיבודים כראות עיניו

הגבאי וקופת הצדקה: יהודי שהכול מכירים אותו בשמו הפרטי המתלווה לתואר ר', אך איש אינו יודע מאום אודות חייו האישים, מלבד זאת שהוא הגבאי של השטיבל שמקרקש בקופת הצדקה בין המניינים.

הגבאי מוכר העליות: גבר שניגש מיד לאחר תפילת שמונה עשרה אל הבימה ומכריז בקול בוטח – פתיחה 5 שקלים. מעת לעת הוא גוער במתפללים שלא נענים לקריאתו, ומפטיר את הידוע מאליו: לי יש זמן, אני לא ממהר לשום מקום.

הגבאי המתווך: אדם העומד בפתח בית הכנסת ופונה לכל הנכנס: שחרית? התחילו עכשיו בחדר הקטן. קריאת התורה? בדיוק כעת בבית שני. מוסף? תרוץ לעזרת נשים, סיימו שם קדיש.

הגבאי הזועף: כאשר בחורי הישיבה מבקשים לקיים קריאת התורה או להתפלל מוסף בחדר אחר, מגיע הגבאי הזועף ואוסר עליהם: לא מוציאים עכשיו ספר תורה! אני לא מוציא ספר תורה בשביל 5 אנשים! אם הצליחו בחורי הישיבה לארגן מנין ולהתחיל בתפילת העמידה, מופיע הגבאי במקום ואל מול השתיקה הרועמת מכריז כי הדבר נוגד את תקנון בית הכנסת. הבחורים לרוב לא מתייחסים אליו, גם בגלל שהם באמצע שמונה עשרה והוא עוזב את האתר בפנים כעוסות ובתחושה שהעמיד את הצעירים במקום.

הגבאי הקורא: אברך או בחור ישיבה, לרוב מזוקן, המוכיח כי הוא יודע לקרוא בתורה בטעמים. הוא עושה זאת שוב ושוב במניין אחרי מנין, בקול נמרץ ולברכות ה'יישר כח' מגיב בהנהון מהיר כשההוא ממהר למניין הבא.

המתמיד הליטאי: יהודי השקוד על לימודו בבית המדרש הגדול של השטיבל. באופן שאינו מפתיע הוא ניצב בודד על משמרתו, והתמונה שלו לומד גמרא במקום שמכונה בסרקזם כ'בית חרושת לתפילה' מעט משונה. למרות זאת האברך, אשכנזי ליטאי תמיד, מסרב בכל תוקף לאפשר לצעירים לארגן מנין בבית מדרש בו הוא לומד.

"אנחנו 18 אנשים ורוצים לעשות פה מוסף, מה אכפת לך"?

לא! בשעה הזו הבית מדרש מיועד ללימוד ולא לתפילה, תחפשו מקום אחר.

"אבל אנחנו עשרים איש ואתה לבד"?

לא מעניין אותי זה התקנות של המקום!

הגבאי המשתלט: איש לא מינה אותם, אך עם הגעת קריאת התורה הם ניצבים בביטחון מלא אצל הבימה ומחלקים את הכיבודים לקרוביהם ומכריהם. מי נתן לך את השררה הזו? מה אתה משתלט?

מצד שני לעתים עדיפה דיקטטורה כזו, מבעל הבית המבולבל שמדפדף במשך שעות בסידור כדי למצוא את 'מי שברך' לעולה, לחולה, למת וכו', ומייצר ממנו בטעות מנגינה עליזה של מגילת אסתר שלא תמיד הולמת את המעמד.