סיפרתי לא אחת בבלוג פופולארי זה אודות העובדה כי בית הכנסת שלנו שוכן בשכונה מעורבת בה מתגוררים יהודים מכל הזרמים והחוגים: דתיים, חרדים, כיפות סרוגות, ספרדים ואשכנזים וגם חסידים מחסידויות שונות. חלק גדול מיהודים אלו מתפללים בבית הכנסת שלנו בימי החול ואף בשבת, ועל כך כבר ניבא הנביא ישעיהו הנביא בחזון אחרית הימים שלו "וגר זאב עם כבש וגדי עם נמר ירבץ". כמו כן דומני שסיפרתי גם על ישיבת בין הזמנים אצלנו בבית הכנסת. ימי בין הזמנים, הם הימים בהם בני הישיבות יוצאים לחופשה בת מספר שבועות כדי לאגור כח לקראת מחזור הלימודים הבא. בימים אלו נוהגים התלמידים להתקבץ בבתי כנסיות שכונתיים ולקיים מסגרת הנקראת 'ישיבת בין הזמנים', בה לומדים וחוזרים על החומר הנלמד במתכונת הלימוד הישיבתי, במשך שעות ספורות במהלך היום. לעידוד וחיזוק הלומדים נוהגים המארגנים להציע מילגה יפה בסוף ימי 'בין הזמנים'. גם בבית הכנסת שלנו, על אף ששכונתינו לא משופעת בצעירים בני ישיבות, קיימת מסגרת קטנה כזו ובה משתתפים ארבעה בחורים מקומיים.

השנה, ביקשו ארבעת הבחורים להיפגש עמי כשהם מעלים רעיון מקורי: 'ישיבת בין הזמנים' משולבת לבני ישיבות ולבעלי בתים.

ניסיתי להעיר להם בעדינות כי כל משמעותו של המינוח 'ימי בין הזמנים' הוא ימי חופשה שבין זמני הלימוד הישיבתיים, ואילו בעלי הבתים שבשכונתינו מעולם לא הקדישו 'זמנים' רבים ללימוד כך שהשימוש במילה 'בין' בהקשר ל'זמנים' מבחינתם די מגוחך. בנוסף הזכרתי להם שלצערי שיעורי התורה בבית הכנסת שלנו די מדולדלים ומורכבים בעיקר באנשים בני ששים וחמש שנים ומעלה, כשהדגש הוא על המילה 'ומעלה'. פעם אחת כאשר מגיד השיעור הבחין בשני בחורים צעירים חדשים שהופיעו לשיעור נמלא ליבו שמחה והוא שאלם בשמחה לשמותיהם וקידם בחיוך רחב את פניהם. אלא שחיוכו התכווץ במהירות כשהבין שמדובר בשני עובדים זרים שנקלעו בטעות למקום. כל הניסונות שלו להסביר להם שכאן לא נמצא 'רוברט עיני' מבית האבות 'תור הזהב' עלו בתוהו והם נשארו והקשיבו בערנות לשיעור עד לרגעיו האחרונים למגינת ליבו של מגיד השיעור. מצד שני הם עזרו לו להעיר מידי פעם את יוסקה, מנחם, ורמון שנרדמו מעת לעת, כך שהופעתם אולי השתלמה בסופו של דבר.

את כל זה כאמור הבהרתי לידידי הצעירים וציינתי כי איני מנסה לרפות את ידיהם אלא שצר לי יהיה על מאמצם הרב והמיותר כאשר די ברור כי בסופו של יום ישארו הם בבית הכנסת כשלצידם מספר לא מרשים של אנשים לא צעירים שעלולים גם לסיים את חייהם בעיצומה של אותה 'ישיבת בין הזמנים', והשמחה תהפוך לאבל. 

אלא שארבעת הבחורים לא נתנו לי להמשיך עם הומור מקאברי ולא מבריק זה, והם הבטיחו כי כל האחריות [גם זו הרפואית, הוסיפו בציניות] עליהם, וכי עלי רק לתת את הסכמתי והרשאתי לשימושם בבית הכנסת והפיכת אולמו ל'ישיבת בין הזמנים'.

כמובן שהסכמתי. מלבד היותי גבאי, אני גם אוהב את התורה ואסייע בכל כוחי ללומדיה.

שלשה ימים אחר כך כשאני מהלך ברחובות שכונתינו אני מבחין כי לוחות המודעות מכוסות בכרזות ענק תחת הכותרת המאתגרת: "מטמון בבית הכנסת". בכותרת המשנה צוטט הפסוק ממשלי "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא''. גוף הכרזה סיפר על היכולת של כל אדם פשוט להיהפך 'ללמדן' מפואר המסוגל לחדש חידושים מרהיבים ועמוקים וליהנות מהחוויה הנדירה של סיפוק מדף גמרא. בתחתית העמוד צויינו שמותיהם של ארבעת הבחורים ותיאורם כ'מומחים' להעברת ה'רוח הישיבתית' על כל פלפוליה, גאוניותה, וכללי לימודה. המודעה גם הבטיחה כי בסופו של ה'קורס', כלומר בסופם של 'ימי בין הזמנים', יציג כל משתתף בפני שאר הלומדים 'חבורה ישיבתית' כלומר שיעור ובו רעיון עמוק המפלס דרך ונתיב חדש בשבילי הסוגיא. עם סיום ה'קורס' תוענק לכל משתתף תעודת 'למדן' חתומה על ידי גדולי ראשי הישיבות בארץ ישראל.

אני מוכרח להודות כי רעיון מקורי זה, 'קונספט ישיבתי להמון העם' שבה את ליבי וחשתי צביטה בלב כשנזכרתי איך זלזלתי בתחילה בתכניתם של ארבעת הבחורים.
כעת כל מה שנותר הוא לצפות ל'ימי בין הזמנים' ולהתרשם, האם הרעיון המהפכני הצליח, ובמידה שאכן כן, האם עשוי הוא להיות מיושם במקומות נוספים בארץ?
אני מקווה בכל ליבי שאכן כן.