בלוגבאי: הקבצן שחטף את עליית כהן

המעשה הזה התרחש באחד השטיבעלים שבעיר בני ברק, ואל אזני הגיע באמצעות בנו של הגבאי, שהיה חלק מן המעשה.

בבית הכנסת הזה, שמכונה בשם שטיבעל בשל המניינים הרבים שמתקיימים בו, היה מניין מיוחד מידי יום בשעה 7:30. במנין הזה נוהג היה להתפלל אחד מגדולי הרבנים בעיר, ואליו היו מצטרפים עוד קבוצה של אנשים חשובים ומוכרים.

מטבע הדברים היו לא מעט אנשים שאהבו להתפלל במנין, ואמנם בית הכנסת היה מלא כמעט מידי יום.

המתפללים היו בחלקם הגדול יהודים שבאו להתפלל במנין זה באורח קבע, וחלקם היו מזדמנים למקום כמו בכל התכנסות תפילה דומה ברחבי העולם היהודי.

באחד הימים מגיע אחד מן המתפללים הקבועים לגבאי הראשי של השטיבל, שכלל לא נהג להתפלל במנין זה, וקבל בפניו על התנהגותו של הקבצן המקומי, אותו הכירו כולם.

"מה מצאת פסול ביהודי המבוגר הנוהג לאסוף כספים מיהודים בשעת התפילה"? שאל הגבאי. "אם אתה מתכוון שהוא מפריע לתפילה, אין בידי להועיל לך. זו כבר תופעה מוכרת וידועה, בכל בתי הכנסת, ואי אפשר להילחם נגדה. יש גם כאלו הטוענים שקיבוץ הנדבות אינו מהווה הפרעה, וכל מי שאינו מעוניין לתת, לא חייב".

אלא שהיהודי הכעוס הסביר לגבאי כי לא על כך כלל תלונתו.

"אני כהן".

"אז מה"? שאל הגבאי.

"אתה לא מבין", חזר היהודי, "אני  כהן, וגם הקבצן כהן".

הגבאי התקשה לעקוב אחרי חוט המחשבה של היהודי שהציג עצמו ככהן, וזה הסביר לו: "במנין הבוקר ישנם מטבע הדברים מעט כהנים, ובכל יום שני וחמישי כאשר ישנה הוצאת ספר תורה, ומעלים את הקרואים לתורה, נזכר בדיוק הקבצן המדובר לאסוף כסף בקרב הבימה, כך שכאשר הגבאי התורן, או החזן, שואל האם יש כאן 'כהן'? מזנק הקבצן לכיוון הבימה ועולה לתורה, שהרי הוא כהן".

"כעת", המשיך היהודי, "אין לי כל בעייה שהוא יעלה ככהן, אבל גם אני רוצה לעלות מידי פעם. בכל פעם שרק התקרבתי לאזור הבמה, עמד כבר הקבצן הכן, וניגש קרוב אל בעל הקורא, כאילו אין טבעי מכך שהוא זה שעולה לעליית כהן. אני כבר לא עליתי בימות החול, לעליית כהן מזה 9 חדשים, למרות שאני הכהן כמעט היחיד במנין", סיים היהודי את דבריו.

הגבאי הקשיב והרהר. מעודו לא נתקל בבעייה מן הסוג הזה. 'חטיפת כהן' על ידי מישהו אחר. בדרך כלל הכהנים נדירים וקשה למצא אותם, ומשום כך נאלצים להעלות שלשה ישראלים. הוא החליט לעקוב מעט אחרי הנעשה.

הגבאי המתין ליום חמישי וניגש למנין המדובר. כאשר הגיעה שעת קריאת התורה, נוכח הגבאי לדעת כי היהודי הכהן המתלונן לא הגזים. הקבצן שאסף עד אותה שעה מעות מן המתפללים, ניגש בטבעיות לבעל הקורא ועלה את עליית הכהן.

התפילה הסתיימה, והמניין של השעה שמונה שהחל בחדר הסמוך, הגיע גם כן לשלב הקריאה בתורה. הגבאי ניגש לשם מבלי משים, וגילה שהמחזה חוזר על עצמו. הקבצן כהרגלו אוסף את מעותיו, אך הוא עושה הפסקה קצרה לצורך העלייה לתורה. באותו יום נשאר הגבאי עד השעה 10 וחצי, אז הסתיים המנין האחרון ונוכח לדעת כי הקבצן הכהן צבר ששה עליות, או שמונה אם לוקחים בחשבון את שני המניינים שהתקיימו לפני השעה 7:30.

כבר באותו יום ניגש הגבאי לקבצן ושוחח אתו על הנושא: "מדוע אתה 'חוטף' את כל עליות הכהנים. איש לא יכול להתחרות אתך, מאחר שאתה נמצא בשטח וניגש בביטחון אל בימת ספר התורה. האם לא ראוי היה לאפשר לכהנים נוספים לעלות"?

הקבצן נבוך מעט, השפיל את עיניו, כמי שנתפס בקלקלתו והסביר: "אני טרוד כל היום באסיפת מעות. אין בידי פנאי כמעט ללמוד. אני מרגיש שעם העליה שלי לתורה, אני ממלא את מכסת יומי הרוחנית".

דבריו של הקבצן לא היו לגמרי הגיוניים, האם  לא ניתן ללמוד מעט בין שעות קבצנות הכספים? ומדוע דווקא הוא בחר למלא את רוחניותו על ידי ברכת התורה, האם לא ניתן באותה העת לקרא תהלים למשל? אלא שהגבאי הבין דבר נוסף שלא נאמר: הקבצן העלוב, מצוי היה מטבע  הדברים בשפלות רוח ותחושת נחיתות עצמית הנובעת בהכרח ממקצועו הבלתי סימפטי. זה מבקש ממנו 'לפרוט שקל', וזה גוער בו על הפרעה, אנשים הורגלו לראות בו חלק מהנוף, חלק מרהיטי בית הכנסת. איש לא שוחח אתו מעולם ברצינות, והוא היווה גוף דומם במקרה הטוב, או מטרד במקרה הפחות טוב.

הקבצן חיפש נואשות אחרי משהו שיתן לו הכרה. שיהפוך אותו לשווה ערך או אפילו נעלה מעל החברה הסובבת אותו. למזלו הרב, היה הוא כהן, והוא בחר לחמוד את כל העליות בהן רק הוא, מתוקף הייחוס המפואר שלו ככהן, יכול לזכות.

בכך שהוא עלה לתורה בכל מנין, הוא חש שווה ערך ואפילו נעלה על פני שאר המתפללים. העליות הללו 'החזיקו' אותו.

הגבאי החליט שלא להתערב ולהותיר את המצב כמות שהוא. אחרי הכל הדבר לא הפריע לאיש, והמתפללים ברובם יש להניח, כלל לא הבחינו בכך. רק במנין של 7:30 הונהגה תקנה חדשה. עם קריאת העולים נדרש החזן לשאול האם מישהו מעונין לרכוש עלייה כל שהיא? כעבור מספר פעמים, התברר שהכהן המתלונן רוכש את עליית הכהן שלו בכסף מלא ובדמים זעומים [שנעו סביב ה-5  שקלים], והקבצן הבין כי במנין הזה, העליה לא נתונה לו כמובן מאליו.

הוא המשיך לפקוד את שאר המניינים ולהשתלט על 'הכהן', אך מעת לעת, היה רוכש בכסף מלא, אותו רק הצליח לאסוף בדקות האחרונות את העלייה המבוקשת.