הנקיונות לפסח בעיצומם. עוד מעט ולא נותר כל פירור חמץ בבית. וליתר דיוק גם לא פרור אבק. זה מזכיר לי את אותו יהודי שנוהג היה מתקוטט עם אשתו מעשה יום ביומו וכשהגיעה בדיקת החמץ המאומצת שארכה מספר שעות לסיומה הזדקף ואמר בסיפוק כשהוא מצביע על אשתו: זהו אין כל חמץ בבית מלבד החמץ הגדול הזה. האשה לא נותרה חייבת והרגיעה את בעלה: מבחינה זו אין לך מה לדאוג יקירי, שכן אבי מכר אותי לגוי כבר לפני עשרים שנה.

 

גם בית הכנסת שלנו נקי לגמרי. הפועלים הזרים שעובדים בשירותינו קרצפו את רצפת אולם בית הכנסת, צחצחו את הספסלים, והבריקו את החלונות. 

 

למרות הנקיון היסודי שלנו היו שנים בהם נהגנו להכניס כמות מכובדת של חמץ בערב פסח, וליתר דיוק שעות ספורות קודם התקדש החג. כיצד ייתכן? 

 

מנהג נהגנו בקהלתנו בכל ערב פסח שחל בשבת כי את סעודות השבת של אותה שבת אנו אוכלים בצוותא ברוב פאר והדר באולם השמחות של בית הכנסת. הקהלה כולה מתכנסת בליל שבת וביום השבת סביב לשולחנות ערוכים, ונהנים מסעודת חמץ עשירה וטעימה. מאחר שאנו קהילה מסודרת ומגובשת אנו יודעים בדיוק כמה ישתתפו בארוחה ואנו מזמינים חלות ודברי חמץ בדיוק לפי כמות המשתתפים, כך שחמץ ממש, לא נותר לאחר סעודת השחרית.

 

מלבד האווירה היפה והנעימה המלווה את הסעודה הקהילתית הזו יש מאחורי מנהג זה סיפור קטן. באחד השנים, כך סיפר לנו הרב, הגיעו אליו זוג צעיר כשפניהם כעוסות ובליבם טינה ומרירות עצומה האחד על השני. הבעל הודיע כי נמאס לו והוא מבקש להיפרד. כשביקש הרב לברר על מה ולמה המהומה הגדולה סיפר הבעל כי הכל התחיל בערב פסח שחל בשבת אותה שנה. 

 

לדבריו, הוא עובד קשה כל כך כל השבוע, ובייחוד בשבוע שקדם לפסח, והוא מצפה ומחכה לשבת המלכה כמו הלך צמא שיודע כי הנה יגיע למקום מים חיים. המנוחה, והסעודות הטעימות משרים בקרבו אווירה רגועה וטובה שנותנת לו כח לשבוע נוסף. 

 

והנה הגיע ערב פסח, שחל בשבת באותה שנה, ורעייתו הודיעה לו כי הם ינהגו כפי שנהגו בערב פסח שחל בשבת אצל אמה. הבעל לא ייחס חשיבות להודעה זו עד שהגיע לליל שבת. כשביקש לבצוע על הלחם מצא שתי פיתות יבשות עטופות בשקיות ניילון גדולות. הוא חפץ לטבול את הפיתות במרק חם אך האשה הזהירה אותו כי הוא אינו יכול לאכול מהפיתות אלא מעל לשקית, ובמהירות. רוב הסעודה הורכבה ממאכלים שהוכנו מכל פיסות החמץ הישנות שנותרו בבית כשכל העת זוגתו מפצירה בו לאכול עוד ועוד ולסיים את כל מה שהונח על השולחן.

 

בבוקר נשנה הסיפור על עצמו והבעל החליט בהפגנתיות לאכול את הפיתה ללא השקית הצמודה. האשה חשה כי הוא מנסה לפגוע בה והוא הבהיר לה שזו בדיוק כוונתו, שכן הוא נמצא כעת בביתו שלו ולא בביתה של חמותו. הרוחות התלהטו, ומכאן עד למריבה היתה הדרך קצרה.

את סופו של הסיפור אינני יודע, ואני גם לא מבקש לדעת. את הסיפור הזה הבאתי רק כדי לספר לכם שבמוחו של הרב, באותה שנה, צץ הרעיון המעניין על אכילה קהילתית משותפת.

 

מלבד אווירת הגיבוש הייחודית, הזמירות הנעימות, ודברי התורה הנפלאים של הרב, ניתן אולי להניח כי האוכל הטעים והלחם הממוספר שלא נדרש להיאכל מעל לשקיות... יבטיחו כי סיפור מעין זה לא יתרחש שוב.