הפרוכת של סילבר ושל עמליה אשתו

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: בלוגבאי

פורסם בשלישי, 25 נובמבר 2014 12:23

נכתב על ידי איגוד בתי הכנסת

הסיפור שלהלן נשמע כמעט סוריאליסטי אך הוא התרחש במציאות ואפילו התפרסם מאוחר יותר כפסק הלכה.

בבית כנסת מסויים, היה חבר בקהילת בית כנסת אדם שיקרא לצורך העניין סילבר. לסילבר זה היתה אשה ושלשה בנים. באחד הימים הודיע הרב כי פרוכת בית המדרש התבלתה והגיעה העת להחליפה.

הרב הפליג בגודל מעלת תרומת פרוכת חדשה, והסביר כי התרומה והנצחת שם התורם הינם עניין גדול, והמליץ את דברי המדרש "לשעבר היה אדם עושה מצווה והבניא היה כותבה, עכשיו מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, ועל כך נאמר – 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשה ה' וישמע, ויכתב בספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו'".

הרב ציין כי הפרוכת אמנם יקרה – 10000 שקלים – אך כדאית היא מצווה זו, שמלבד ערכה, נותנת הא גם שכר בעולם הזה, שכן התורם זוכה ורואה כיצד ארבע פעמים בשבוע [לפחות] פותחים את ארון הקודש, מסיטים ומחזירים את הפרוכת.

בין השומעים היה גם מיודעינו סילבר. הוא שמע את דבריו של הרב, והם חדרו לליבו. אולם מה שנגע בו באופן מיוחד היה הסברו של הרב כי הפרוכת הנושאת את שם תורמה, תעמוד כעדות חיה לנדיבותו של התורם ותזכיר לו בכל פעם את מעשהו הטוב.

סילבר החליט לתרום את הפרוכת, אולם תנאי התנה עם הגבאים, שהוא אחראי לצבעיה ולעיצובה. הרב והגבאים לא התנגדו, וסילבר ביקר במפעל ריקמה מפורסם ולאחר שבא בדברים על מנהלי המקום, סודרו הדברים לשביעות רצונו, כאשר הוא מופיע במפעל מעת לעת כדי לפקח על התקדמות העבודה.

ואמנם כעבור שלשה חודשים הסתיימה העבודה על הפרוכת והיא הוכנסה ברוב פאר והדר לבית הכנסת. עיניו של סילבר נצצו כאשר נתלתה הפרוכת בסמוך לארון, אך גם שאר המתפללים הביטו בה בעניין. היתה זו פרוכת יוצאת מן הכלל. היא נהנתה מצבעים עזים יוצאי דופן: בורדו חזק, וחוטי זהב עזים. אי אפשר היה להתעלם מהצבעים העזים של הפרוכת.

המתפללים ניגשו לסילבר ושיבחו אותו על בחירת הצבעים המוצלחת, וסילבר נענה להם בתודה. איש לא ידע, כי הצבעים לא נבחרו בכדי. היו אלו צבעים שסילבר ברר בקפידה – הצבעים האהובים על אשתו עמליה. מאז ומתמיד אהבה עמליה את שני הצבעים הללו, וסילבר ידע כי הם ישמחו את ליבה. באותם ימים, שלום הבית לא שכן בביתם של השנים, וסילבר החליט לנסות להחזיר את השלווה אל משכנם על ידי הפתעה מיוחדת.

ביום שישי הגיש סילבר לאשתו שמלה חדשה, רקומה מאותם צבעים שהרכיבו את הפרוכת. האשה המופתעת לבשה את השמלה ונענתה לבקשתו של בעלה לבא – שלא כמנהגה – אל תפילת השבת בבוקר. היא רק לא הבינה מדוע ביקש ממנה בעלה להביט על הפרוכת. כאשר הגיעה עמליה לבית הכנסת נשנקה מהתרגשות: הפרוכת היפהפיה תאמה באופן מובהק לשמלתה, ועליה זהרו באותיות גדולות: נדבת יהושע ועמליה סילבר, להצלחתם בכל משלח ידיהם.

עמליה המאושרת הודתה לבעלה על המתנה המקורית והשקט שב לשרור בביתם.

אלא שלמרבה הצער, הימים היפים הללו לא ארכו. בין השנים היתה כפי הנראה תהום פעורה, שכל גשר לא יכול היה לגשר עליה. המריבות תכפו, אי ההבנות צמחו, וכל נסיונות הפיוס, הייעוץ, וההכוונה הזוגית לא צלחו. ספינתם המשותפת דברה אל המצולות.

שנה וחצי לאחר פרשיית הפרוכת התגרשו השנים בבית הדין הרבני, כשהם מרירים ומלאי תרעומת ושנאה האחד כלפי רעותו.

אלא שהסיפור לא הסתיים. שבוע לאחר שהגירושין התפרסמו בעיר, הופתע גבאי בית הכנסת לקבל טלפון מסילבר שביקש ממנו לקחת את הפרוכת לתיקון. הגבאי התמה ניסה להבין, מה ארע לה לפרוכת, אלא שסילבר התחמק מתשובה. לאחר הפצרות מרובות מן הגבאי שחש שמשהו שלא כשורה מתנהל מתחת לאפו, הסכים סילבר לומר, כי הוא מבקש לפרום את שמה של אשתו לשעבר עמליה מהפרוכת. מעתה תישא הפרוכת את הכיתוב: 'להצלחת נדבת יהושע סילבר, להצלחתו והצלחת בניו'. "היא איננה אשתי" אמר סילבר בכעס, "אני לא רוצה שהפרוכת שלי תברך אותה".

הגבאי ההמום, שלו זו פעם ראשונה שהוא נקל בסיפור מן הסוג הזה, הצליח לשכנע את סילבר כי מעשה מן הסוג הזה דורש התערבות הלכתית. אין זה פשוט שניתן לבצע שינויים בפרוכת שעליה הונצח שמו של התורם. סילבר היה משוכנע כי אין זה עניין לרב, אך הסכים שהגבאי יגש לאחד מגדולי הרבנים בעיר.

ואמנם, הרב הכריע כי אין לסילבר כל רשות להוריד את שמה של עמליה מן הפרוכת. כאשר נחקק שמה, היתה זו מתנה מאת בעלה, ועל כן אם הוא רוצה לעשות שינויים במתנה הוא רשאי לעשות אותם רק בחלק שלו – כלומר להסיר את שמו מן הפרוכת. אין הוא רשאי לנגוע בשמה של גרושתו.

למרבית הצער, קיבל סילבר את פסקו של הרב אך גם את הצעתו. הוא הסיר את שמו מאת הפרוכת תוך שהוא מסביר לכל, כי השם שלו לא יהיה על משטח קטיפה אחד ביחד עם 'הנחש' אתה חי. זמן קצר לאחר מכן, עזב סילבר את בית הכנסת, כשהוא מסביר לגבאי במילים גלויות, כי הוא לא מסוגל להתפלל בבית הכנסת כאשר שמה של רעייתו לשעבר ניצב כל העת מול עיניו.