בחירות. כמה אמוציות. רגשות, מאמץ, תככים ואינטריגות עומדים מאחורי המילה הזו. כולנו אוהבים בחירות. אנו משקיעים בזה הרבה זמן מחשבה וכסף. מדברים על זה כל היום, ומנסים להעלות השערות ורעיונות סביב סיכויי הבחירה של המועמדים השונים. למה זה כך? מה יש לנו מזה? אני לא רוצה להישמע כופר אבל בעיני כל ההליך הזה מיותר וטפשי להחריד. הנה תסתכלו על הבחירות לממשלה ולכנסת בעשרים השנים האחרונות. כל ארבע שנים [ובדרך כלל גם פחות] התחלפה ההנהגה הנוכחית בזו שנמצאת במחנה היריב: ימין שמאל ימין שמאל. בדיוק כמו צעדה של חיילים במסדר יום העצמאות: ימין שמאל ימין שמאל. בנוסף בכל מערכת בחירות צצה לה מפלגה מוזרה שאיש לא שמע עליה, קיבלה משכורת שלש או ארבע שנים ממשכן הכנסת ואז חזרה לחייה האזרחיים הנורמטיביים. לא זוכרים? הדרך השלישית, המרכז, שינוי, הגמלאים, וכעת אביגדור ליברמן. הוא אשר אמרתי: שמאל ימין שמאל ימין, עם כמה קריצות קטנות בדרך לגיוון.

 

איך כל זה קשור בכלל אלי דוד הגבאי ואל בתי הכנסת בפרט? ובכן לא אלי בדיוק אלא לידידי הטוב זבולון [שם בדוי] המשמש כגבאי באחד מבתי הכנסת בירושלים. בבית הכנסת שלו החליטו אנשי הקהלה לערוך בחירות. אם אדייק אומר כי לא כל אנשי הקהלה החליטו, אלא חמשה אנשים מתוכם שהצליחו להתסיס את שאר המתפללים. בחודשים האחרונים התגלע סכסוך חריף בינם לבין ידידי זבולון וגבאים נוספים, והם החליטו כי ראוי לערוך בחירות מתוך מטרה להחליף את ההנהלה הנוכחית.

 

מערכת הבחירות הזעירה הזו הפכה עד מהרה למערכה ענפה ומלוכלכת. בסופה של מערכה זו נבחרו שוב זבולון ידידי, וכן שאר הגבאים הקודמים. אלא שהשקט לא שב לשרור בבית הכנסת. חמשת המתמודדים טענו בכל תוקף כי זבולון הכניס אותם 'לרשימה שחורה' ושכנע חברים ומתפללים רבים לא להצביע עבורם. לטענתם חרג מסע השכנוע של ידידי מהטעם הטוב וירד לפסים אישיים.

 

אתמול שוחחתי בארוכה עם זבולון והוא הפתיע אותי באמירה שכל מה שהם אומרים נכון לגמרי. הוא אכן פעל בדרכים לא קונוונציונאליות. אמרתי לו: "ר' זבולון, רק אל תגיד את זה בקול, זה לא מוסיף לך כבוד רב". אבל ר' זבולון לא התבייש ואמר שמצידו אני יכול לפרסם את זה רק בלי השם שלו. ההסבר שלו, אני מוכרח להודות, דווקא הגיוני. ר' זבולון מזכיר לי את שכבר ידעתי, שלפני שנים רבות הוא הקים את בית הכנסת בעשר אצבעותיו כמעט לבד. במשך שנים הוא 'ירק דם' ונטל חלק מהחובות העצומים על כתיפיו. לבית הכנסת יש דרך וצביון מסויים. על בסיסו הוא וחברים נוספים הקימו את המקום. כעת באים קבוצת אנשים עם צורת חשיבה ודרך חיים שונה לגמרי וממקשת לשנות את אופיו המסויים של המקום. את זה 'אני לא יכול לשאת' אומר זבולון. על זה אלחם עד טיפת דמי האחרונה כמו לביאה פצועה המגנה על גוריה.

 

"הכל נכון" אני אומר לו "אבל לא צריך להגזים ולהשתמש במטאפורות כה קיצוניות".

 

אבל זבולון לא הסכים אתי. הוא עקשן. 

 

למחרת הוא שאל אותי בשקט מה זה מטאפורות