- אתם כאן:
- עמוד הבית
- מדריך לגבאי
- בלוגבאי
- בלוגבאי: סיפורו העצוב של בית הכנסת שהחזיק חודשים ספורים
בלוגבאי: סיפורו העצוב של בית הכנסת שהחזיק חודשים ספורים
- פרטים
- קטגוריה: בלוגבאי
- פורסם ברביעי, 05 מרס 2014 15:40
- נכתב על ידי דוד דואק
את הסיפור הזה סיפר לי ידידי הטוב ר' מאיר שגם פירסם מאוחר יותר את הדברים בקונטרס - שאינו מוכר לרוב הציבור - בשם 'סיפורו של שב"ח'. היו אלו הימים שלפני ההתנתקות וידידי המתגורר בימים כבתיקונם ביישוב חרשה החליט לעלות ביחד עם משפחתו לכפר דרום מתוך רצון לחזק את התושבים במקום, להתחזק בעצמו, ולהגן על הארץ. תיאורו את הארועים נוגע ללב ומעלה דמעות גם בלב הציניקנים הגדולים ביותר. בחרתי להביא חלק מן הדברים שכתב ידידי הטוב ושריגשו אותי עד מאד בהקשר לבית הכנסת במקום:
הגענו לכפר דרום בשעות הקטנות של הלילה בזמן שרוב באי עולם נמים את שנתם... בחרנו לנו אוהל. זה היה אוהל צבאי ירוק ואטום, רצינו למקם שם את הדברים אך אוי! כל השטח מלא בוץ... בינתיים פרשתי מפות ניילון על האדמה, הנחנו עליהם מזרונים, והשכבנו שם את הילדים... אם המחשבה היתה לעבור לכפר דרום כדי להכין תשתית להמונים שיהיו במקום ביום הגירוש, אחרי המעבר כבר היה ברור לי שזה רק החלק הטפל והזעיר של העניין.
העניין עצמו היה הרבה מעבר לזה: הרוח שהתרוממה, הרגשת הבניין, היצירה. משפחות חדשות באות ליישוב, שכונה נבנית בכפר דרום בימים טרופים אלו. גוש קטיף פורח.
מול שאלות, מול ספיקות, מול הרהורי חולשה, באות המשפחות החדשות, גרות באוהלים ואומרות: אנחנו כאן בגוש קטיף לנצח. כל תושבי כפר דרום נכנסו למעגל של עשייה. באופן טבעי נוצרה חדוות היצירה. עוד אהל נבנה. עוד שכונה מוקמת. פנים חדשות ביישוב. במכולת התור ארוך יותר. ובבית הכנסת קולות הלימוד מלאים יותר.
ובמשך הזמן, ישיבה חדשה מוקמת בכפר דרום. ישיבה שהולכת והופכת להיות בעלת מאות רבות של תלמידים. אפילו יותר מאלף. נמצאים בה תלמידים ממקומות רבים בארץ. מבית אל, מאלון מורה, מישל"צ, ממקור חיים, ממורשה, מבני צבי, ומעוד מקומות נוספים רבים. מצטרפים אליהם אנשים מיישובים שונים בארץ – אנשים שלקחו חופשה מעבודתם, וכעת קול התורה הומה בבית הכנסת בכפר דרום.
בנו בכפר דרום בית כנסת ענקי. רק לפני חודשיים חנכו אותו. זה היה חזון רחוק לראות אותו מלא. וכעת הוא מלא מפה לפה רוב שעות היממה.
אין מקומות ישיבה.
גם לא בכולל ובחדרים הסמוכים. תורה בעוצמה שאינה מביישת את הישיבות הגדולות והמפורסמות בארץ.
מנייני תפילה ישנן למכביר. ניסו לקבוע זמנים, אך המציאות היתה חזקה מהם. מנין בפנים מנין בחוץ. מנין בכולל, מנין בחדר שיעורים. מנין ברחבה, ומנין בעזרת הנשים. אפילו מנין על הגג.
ובליל שבת...
כשכולם מתפללים ביחד – באותה שעה. איזו תפילה... איזו עוצמה... משבת לשבת בית הכנסת התמלא. בשבת הראשונה עוד כמה אורחים. בשבת השניה הכפיל בית הכנסת את מספר המתפללים. בשבת השלישית ישבו כבר בחוץ, בשבת הרביעית הרגשתי שהמקומיים הם כמעט מיעוט בלתי ניכר בתוך רוב עם הדרם מלך. ובשבת החמישית, לא היה פשוט למצוא גם מקום עמידה...
והריקודים המדהימים שאחרי התפילה! ריקודים שיצאו מתוך בית הכנסת, למעגל ענקי ברחבה שלידו. שיחות, שיעורים, וגדולי עולם.
עד כאן חלק מהתיאור שכתב ידידי ושהעלה בי צמרמורות של התרגשות בה רציתי לשתף גם אתכם קוראי. ההדר הזה המזכיר ולו במעט את תיאור עבודת הכהן הגדול ויופי התפילה ביום הכיפורים בזמן שבית המקדש היה קיים, נמחק, נחרב, ונכחד כעבור זמן קצר לדאבון לב. גוש קטיף חרבה, ובית הכנסת שזה עתה נחנך - הפך לגל של חרבות. לא נותר אלא להתפלל, לייחל, ולקוות שיקויים בנו בקרוב ממש מאמרו של הנביא עמוס "ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלוהיך".